
לפני חמש שנים, רעדה הארץ ונפתחו השמים: בפקודת הבורא באו לקבל את הנשמות הטהורות של חמשת בני אותה משפחה — אב ואם, שני בנים ותינוקת בת שלושה חודשים.
מאז פרשת ויקרא של אותה שנה, אנחנו נושאים על כתפינו הדלות את משא הזכרונות של משפחת פוגל הי"ד. זה חמש שנים אנחנו יודעים: עת לבכות, ובזכות הילדים שנשארו לפלטה — גם עת לשחוק.
לצערנו, ללוח זכרון זה הצטרפו שמות רבים, כולם פנים יפות ועיניים טובות — ויד אוחזת סכין המשיכה לגדוע נפשות שמחות, ברוע.
זכינו להרגיש בשעת כאב ידיים מחבקות ומילים מעודדות. קמו על שמם של ילדינו היקרים בניינים של אבן ובתים של חיים. נקראו תינוקות על שמם של אהוד ורות, יואב, אלעד והדס...
ראש הממשלה לוקח את ישי הקטן על הברכיים, הרמטכ"ל מציע ממתקים ומדינה שלמה שולחת מכתבים. עם ישראל למוד הייסורים עומד על רגליו ואומר בלי מילים ועם הרבה מעשים — יש להמשיך את התקווה.
הדרך ארוכה וקשה, אבל אין להפסיד את האמונה, כי את הטוב אנחנו באמת מבקשים. לא נוותר לא על החזון ולא על החלום. רצוננו להודות לשותפים בנחמה ולכל אלה המרעיפים אהבה.
יהודה וטלי בן ישי
הוריה של רות פוגל הי"ד