השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, שמעתי מתוך שינה עמוקה רעשים בסלון, התיישבתי בבהלה במיטה. מישהו מסתובב שם! קצת פחדתי האמת אבל הייתי חייבת לראות מה קורה, תפסתי מטאטא והתקרבתי חרש למקור הרעש.
זה לא היה צפוי, אבל המתוק שלי ישב בערנות מוחלטת ליד החלון הגדול, אפו דבוק לשמשה בריתוק מקסימלי.
"הי מתוקון, מה קורה?" שאלתי מנסה להסדיר את פעימות ליבי.
"אימא" הוא ענה לי לא מתיק את עניו ולו לרגע קט מהחלון, "אני יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, בואי תראי"
התקרבתי תוהה אם יש ממש עכשיו מתחת לחלון ביתנו איזה פעולת קומנדו אמיצה שסחפה את דמיונו של הילדון. אבל לא, הייתה שם משאית זבל בפועלה.
"נהג משאית זבל?!" קרקרתי בקול של בוקר, לא יודעת אם לצחוק או לבכות. לא שאני מזלזלת. אין עבודה המבזה את בעליה אבל תסכימו איתי שזה לא החלום האולטימטיבי של אם בישראל. "לא, אימא" הוא ביטל אותי " להיות הנהג, זה סתם משעמם, תסכלי אימא את רואה את האנשים האלו שם אלו שנתלים מאחורה? אז שם אני רוצה להיות. תראי איזה כיף זה, איך מתקבלים לשם?"
שלחתי אותו חזרה למיטה, אבל אני כבר לא ממש הצלחתי להירדם. נראה לי קנאתי בו. ביכולת הפשוטה הילדותית והקסומה הזו לחלום מה שבא לך, וכלום אבל כלום לא מפריע לך. גם לא ריח מצחין של זבל, וחתולים מבוהלים מרוטי זנב.
ומה החלום שלך? שאלתי את עצמי ,קצת מפחדת מהתשובות היומרניות שעולות בי מתות לצאת מהקבר המאובק שבליבי ,ונדחקות חזרה פנימה עם המטאטא שעדיין ביד שלי.
תהיי ריאלית ותפסיקי לדמיין . לכי לישון.
כנראה שבסוף נרדמתי איכשהו, כי אני לא רואה סיבה אחרת לכך שמצאתי את עצמי מובלת בעקבות ילדי מחמד ליבי למשאית זבל גדולה במיוחד.
"אימא תני לי יד, אני יעזור לך לעלות" הוא צעק אלי מתוך שאון המשאית "לא! השתגעת? אני לא יכולה! צעקתי לו חזרה, "עזוב זה לא בשבילי"
"בואי אימא את חייבת זה כיף חיים כאן", הוא משך אותי למעלה, הקרוקס הסגול נפל לי והתערבל לתוך המשאית. וכך מצאתי את עצמי באור חיוור של זריחה ליד בני הזורח לא פחות, תלויה על משאית זבל גדולה בין שמים לארץ.
בדיוק כשחשבתי שלסיוט לא יהיה סוף, המשאית נעצרה. הר הזבל- זה כאן.
קפצתי בכבדות, סתמתי את אפי ודידיתי על רגלי האחת מחפשת דרך יציאה מהמקום הנוראי הזה.
אבל שום דבר לא הכין אותי למה שנגלה לנגד עיני. ממש ממולי ניצבה גבעה. מזדקרת מתוך גבשושי אשפה. על הגבעה עמדו חבורת זמרים. לא. אני לא דמיינתי, זיהיתי בבירור את הזמר האהוב עלי הוא שר יחד עם שאר הזמרים כשהילה זוהרת של הצלחה עוטפת אותם באור בהיר.
מימין ומשמאל לכל האופק השתרעו עוד ועוד גבעות: גבעה מנצנצת של עושר, גבעה של אבירים חטובים על סוסים לבנים וסמוך אליה גבעה לבנה של כלות, מאחור היה גבעה של תצוגת שמלות דקיקות מידה 34, ומצדדיה השתרעו גבעות נמוכות יותר של עורכי דין מצליחים, שחקנים, שופטים, מהנדסים צדיקים מתנדנדים בדבקות ועוד ועוד.
יש מצב שהגעתי למקום של כל החלומות? שאלתי את עצמי מדשדשת בזבל ומביטה בפסגות החלום המבהיקות.
עלם צעיר דשדש בזבל לידי, הוא הביט בערגה בזמרי הענק שעמדו ושרו במלא גרונם,
הוא פסע פסיעה אחת לכיוון הגבעה חיוך על פניו עניו נוצצות, כשרגלו דרכה על פחית קולה ריקה, הפחית התמתחה קצת והתחילה לצווח "לא שמעת? השוק רווי בזמרים! רווי!! אין לך סיכוי!"
באמת? הוא נעצר, "אבל יש לי קול ממש מיוחד", הוא הביט על זמר עולמי שעמד בראש הגבעה והעז לצעוד עוד צעד. זה היה צעד קריטי כי ערימת עגבניות רקובות התגלגלה עליו ולגלגה בקול צווחני "יש לך קול מיוחד" יש לך קול מיוחד".
תפסיקו! תנו לו לעבור! צעקתי על הזבל שהתעלם ממני כאילו הייתי זבוב.
"תתעלם מהם" ניסיתי לפנות אליו, "תאמין בעצמך. יש לך עוד שני צעדים ואתה שם"
הוא ניסה לצעוד עוד צעד אחד כשחתול שחור נעצר מולו. לוטש בו עניים מאיימות.
"זהו אין לי מזל" אמר והתיישב שמוט כתפיים בתוך הזבל הבוצי.
"סליחה" – פניתי לאחד מעובדי הזבל שרוקן שקית שחורה גדושה במיוחד.
"אתה יכול להסביר לו שאם הוא עושה עוד שתי פסיעות בזבל הזה הוא מגיע לפסגת חלומותיו? תגיד לו. הוא לא רואה את זה, הוא הולך להתייאש".
"גברת ", הוא ענה לי "מה זה נראה לך פה? גן עדן?"
הלכתי קצת אחריו הוא פיזר שברי מראות ליד הגבעה של הבגדים הדקיקים.
המראות התרוממו מול כל מי שנסה להתקרב. אישה אחת גדולה צעקה על המראה שתזוז והיא לא שמה עליה , ונערה מהצד השני ברחה משם בדמעות .פירורי בורקסים פריכים רדפו אחריה, דבקו לנעליה.
הסתובבתי עוד קצת, מצאתי את הקרוקס הסגולה שלי צורחת על איש צעיר שאין לו סיכוי להתמיד בכושר, ושיחזור לקרוקס שלו מהר.
שלפתי אותה משם ונעלתי אותה תוך כדי שנזפתי בה נמרצות.
מיד לאחר מכן רצתי משם כל עוד רוחי בי.
סביבי אנשים פסעו אחורה וקדימה, נפלו וקמו, בכו והתחשלו
מידי פעם נשמע קול פעמונים אחת הגבעות זזה קמעה והתרחבה לקלוט מצטרף חדש.
חבל שהם לא יודעים! אמרתי לעצמי תוך כדי ריצה, חבל שהם לא יודעים שזה רק הדרך, הם כ"כ קרובים!! מה הם מתרגשים מכמה שקיות אשפה שפותחת עליהם את הפה?
דנדון פעמונים רחוק נשמע, שמחתי שעוד חלום נכבש. עוד פחד וחשש הוכנע באומץ ונחישות.
אהובי הקטן הופיע, רץ לידי בעליצות. "היה כיף אימא?" הוא שאל
"היה בעיקר מחכים" עניתי לו וליטפתי את שערות ראשו בחיבה.
כשפתחתי עת עיני מצאתי את עצמי בעצם מלטפות ברוך את שערות הקש של המטאטא שבידי . שמטתי אותו ורגע לאחר מכן הוא כבר היה בין רגליו של הזבלן הקטן שלי.
"אימא אני טס מכאן לכבות שרפה , אני הכבאי הראשי . יותר כיף ממשאית זבל" הוא קרץ לי ונעלם ברחבי הבית ביללות הזעקה קולניות.
-----------------------
רבקי פרידמן אמא לארבעה ילדים וצלמת ילדים ומשפחה