1. בשנת 167 לפני הספירה כינס במודיעין מתתיהו בן יוחנן בן שמעון, כהן ישיש ממשמר יהויריב שעזב את ירושלים זמן מה קודם לכן לאחר שמאס בדרכם של הכהנים הגדולים המתייוונים, את בניו יחד עם קבוצת תומכים לא גדולה במיוחד.
מתתיהו נאם בפני משתתפי אותו כינוס, ולמעשה קרא להם לצאת למרד נגד היוונים וגזירות הדת אותן הטילו, וכן נגד שותפיהם, הכהנים הגדולים ושכבות האצולה הירושלמית המתייוונת.
מה אמר להם מתתיהו באותו כינוס? איננו יודעים בוודאות. כמה גרסאות של הנאום הגיעו אלינו, אולם מאחר שאף אחת מהן לא נכתבה ככל הנראה מיד בתום הנאום, קשה לתת בהן אמון מלא. עם זאת, מאחר שרוח הדברים בכל הגרסאות דומה, אפשר בהחלט להניח שזו אכן הייתה רוח הדברים בנאומו של מתתיהו.
בלא מעט מובנים, קודמתה בתפקיד, לימור לבנת, לא הייתה פחות "ימנית" ממנה, אולי אפילו ההיפך. לבנת, בת גאה למשפחה הלוחמת, ניסתה בהחלט להוביל סדר יום "לאומי", ונקטה לצורך כך צעדים לא מעטים, שחלקם הרגיזו מאוד את האליטה התרבותית השלטת
באחת הגרסאות של הנאום, גרסה מאוחרת למדי אגב, כלל הנאום את הסיסמה הידועה: "מי לה' אלי", הלקוחה מדברי משה לבני שבט לוי בזמן מעשה העגל. בין אם מתתיהו שילב את הסיסמה הזו בנאומו ובין אם לא, בזיכרון ההיסטורי, כפי שהתקבע לפחות במאות השנים האחרונות, זו היא סיסמת המרד ביוונים ובהתייוונות - "מי לה' אלי".
2. בשבוע שעבר עמדה שרת התרבות מירי רגב על הבמה בועידת הארץ לתרבות. הקהל דווקא לא היה קהל אוהד. במובן מסוים זה היה הקהל העוין ביותר שרגב יכולה הייתה לסדר לעצמה, אולם בשנת 2016 הקהל במקום הוא רק התפאורה, ורגב ידעה זאת היטב.
דווקא במקום הזה, מול נציגיהן של כמעט כל אליטות התרבות הישראלית, בחרה רגב להניף את נס המרד. דווקא במקום הזה היא בחרה על מנת לפנות מעל ראשם של הנוכחים, במידה רבה תוך שימוש מאוד מתוחכם בקיומם ובתגובות הפבלוביות שהם ניפקו, על מנת לפנות לקהל הבית שלה ולגייס אותו למרד.
במילים ברורות, בלי הצטעצעויות ובלי לנסות לעדן כלום הבהירה רגב כי ככל שהדבר תלוי בה הסדר הישן הסתיים. ככל שהדבר תלוי בה היא תעשה הכל על מנת להוציא את התרבות הישראלית, ובעיקר את השליטה בתקציבי התרבות הישראלית, מידיה של האליטה ששולטת בה ללא כל מיצרים כבר עשרות שנים, בלי שאיש פצה פה או העז לצפצף.
3. צריך לומר ביושר, רגב איננה הראשונה בתפקיד שמעוניינת לעשות סדר. היא בטח איננה הראשונה בתפקיד שמבקשת להשפיע על סדר היום התרבותי ולאזן אותו.
בלא מעט מובנים, קודמתה בתפקיד, לימור לבנת, לא הייתה פחות "ימנית" ממנה, אולי אפילו ההיפך. לבנת, בת גאה למשפחה הלוחמת, ניסתה בהחלט להוביל סדר יום "לאומי", ונקטה לצורך כך צעדים לא מעטים, שחלקם הרגיזו מאוד את האליטה התרבותית השלטת.
אולם, לבנת בשום שלב לא ניסתה, ואף לא רמזה על רצון או כוונה לנסות לאיים אפילו במעט על הסדר הקיים. היא ניסתה להוביל סדר יום משלה בתוך הפרדיגמה הקיימת, היא לא ניסתה לאתגר את עצם הפרדיגמה. לבה של לבנת, ולבם של כמה מקודמיה בתפקיד, היה במקום הנכון, אבל נס המרד מעולם לא הונף. בשום שלב לא ניסה איש לערער על הסדר שבו ברור לכל מיהו בעל הבית ומיהו ה"אורח לרגע".
4. התרבות הישראלית היא מסדר כמעט ימי-בניימי. יש לה נסיכים ונסיכות, רוזנים ורוזנות, אבירים, נזירים ונזירות. יש קדושים ויש כהני-דת, יש נביאים ויש את מנסחי ומעתיקי "כתבי הקודש". לכל ענף מענפי התרבות יש את נסיכיו, אביריו, כוהניו ונזיריו. מעמוס עוז, גרוסמן, א"ב יהושע ושליו בספרות. גילה אלמגור, עמרי ניצן, יהושע סובול וחבריהם בתיאטרון. עמוס גיתאי בקולנוע, אוהד נהרין במחול וכך בכל תחום ותחום תוכלו למצוא את הממסד.
יש מי שהספרות הישראלית היא כולה שלו (ורק אנשי פרס נובל האנטישמים האלו מסרבים שנה אחרי שנה להכיר בגדולתו), יש מי שהקולנוע הישראלי חב לו את פריחתו (ורק האמריקנים השטחיים האלו של באוסקר מסרבים להבין את עומק יצירתו), יש מי שירש את התיאטרון מאבותיו ויורישו לבניו ויש גם מי שהמחול הישראלי הוא פשוט הוא, הוא ולא אחר.
יש מי שהספרות הישראלית היא כולה שלו (ורק אנשי פרס נובל האנטישמים האלו מסרבים שנה אחרי שנה להכיר בגדולתו), יש מי שהקולנוע הישראלי חב לו את פריחתו (ורק האמריקנים השטחיים האלו של באוסקר מסרבים להבין את עומק יצירתו)כך חשה כבר שנים האליטה התרבותית של ישראל. שליטה מוחלטת ובעלות בלתי ניתנים לערעור. ממש כמו המלכים בעת העתיקה ובימי הביניים, שמלכו בחסד האלים ובברכתן של המוזות, שולטים שליטי התרבות הישראלית בתרבות שליטה אבסולוטית.
5. אבל בעולם אין כידוע שליטים אבסולוטיים לחלוטין. בודאי לא במאה ה-21. ואת נס המרד הניפה מירי רגב, שהבהירה כי בדעתה לערער על כל מוסכמותיו של הסדר הישן.
את חוק הספרים, פרי רוחה של אליטת הספרות, היא תבטל. את מנהלי התיאטראות שמכהנים בתפקידיהם עשרות שנים היא מבקשת להחליף. את חלוקת התקציבים, צינור החמצן של כל הבועה הזו שמכונה "תרבות ישראלית" (בועה, כי בישראל התרבות כולה, גם זו הכאילו חתרנית, חיה מידיה של הממשלה, אותה ממשלה שאותה היא תוקפת ומבקרת השכם והערב), היא מתכוונת לשנות מן היסוד.
6. גם סיסמה למרד בחרה מירי רגב, תוך ציטוט של חכם סיני פיקטיבי: "קאט דה בולשיט". אם תשאלו אותי - הסיסמה לא משהו. למה לא להשקיע ולמצוא ציטוט מחכם עברי אמיתי, במקום להשתמש בקלישאה מאונגלזת חבוטה? אבל כזאת היא מירי. אני אהבתי יותר את "מי לה' אלי" החשמונאי.
הסיסמה אולי לא חביבה עלי, אבל היא בטח פשוטה וקליטה ולכן ממלאת בדיוק את מטרתה. כמו שכל מי שקצת חובב פוליטיקה יודע בדיוק על מה מדובר כשמזכירים את "נאום הלוייתנים", למרות שחלפו כבר 22 שנה והנואם כבר פרש מהפוליטיקה, תרשו לי להמר שגם בעוד 22 שנה רבים מאוד יזכרו את "נאום הקאט דה בולשיט" של מירי רגב.
7. נס המרד כאמור הונף, אבל המערכה עוד לפניה של מירי רגב. שטר ההתחייבות עליו חתמה הוא שטר שמן ביותר, ופירעונו המלא יחייב אותה להתמודד בשורה ארוכה של קרבות. משפטים באנגלית משובשת ופוזה עממית אותנטית יותר או פחות לא יספיקו לרגב בשביל לנצח בקרבות הללו. הרצון והצבת היעד חשובים אבל המעשים חשובים יותר.
בשלב הבא תזדקק רגב להרבה עורמה פוליטית, הרבה מאוד יכולת ביצוע, עור עבה ונכונות רבה לשלם מחירים אישיים ופוליטיים. אם רגב תצליח בכל זה היא תיזכר לשנים רבות. אם היא תיכשל ייזכר נאום המרד, נאום ה"קאט דה בולשיט", כקוריוז הומוריסטי ולא יותר.
---
מתוך מגזין ערוץ 7