'לא תיפול רוחי'
גדי פיינגולד
משהו קצת מוזר קרה לי עם אלבום הבכורה של גדי פיינגולד.
אחרי יותר מעשור של ביקורת מוזיקה בפלטפורמות שונות, ברוב המכריע של המקרים אני יכול להבין כבר מההאזנות הראשוניות את הפוטנציאל ואת מידת החיבור שלי לאלבומים שונים. או שזה זה - או שזה לא זה. במקרה של פיינגולד, האמת היא שבהאזנות הראשונות לא התחברתי בכלל. האלבום נשמע לי די שטחי, לא מלהיב, וכמעט שום שיר לא בלט לי. אבל ככל שהדיסק התנגן לו שוב, התחברתי יותר. גיליתי בו פינות מעניינות, התחברתי לקטעים קלאסיים ממש ("באז'י"), והתאהבתי בדואט הקצרצר (2:20) עם אביתר בנאי. קוראים לזה עומק, אבל לוקח קצת זמן לצלול.
פיינגולד, למי שלא מכיר, הוא הבעלים של אולפן ההקלטות המפורסם 'פלוטו'. בעבר היה חבר בלהקת הג'יגלס, שפעלה בסוף שנות התשעים. בהמשך למד בבית הספר רימון, ובעיקר חזר בתשובה - תהליך לא פשוט למי שנמצא בלב לבה של תעשיית המוזיקה הישראלית.
החיבור של פיינגולד לעולם ההקלטות והאולפנים בהחלט בא כאן לידי ביטוי. לא רק בניקיון המוזיקלי ובכך שניכר שהושקעו כאן לא מעט שעות אולפן, אלא גם בוורסטיליות של המוזיקה. יש באלבום המון סגנונות וקווים - מרוק קלאסי ועד לג'אז, בלוז ופולקלור. והיופי הוא שלמרות הגיוון, בסופו של דבר 'לא תיפול רוחי' הוא יצירה אחת כוללת. פיינגולד התפזר - ובו זמנית התכנס. השירים איכותיים, הטקסטים מעניינים, והמרקם של האלבום נעים ומחובר לא מעט לתזמורת מיתרים וכלי נשיפה. בעידן כל כך ממוחשב, מסחרי וקר, נעים לפגוש בעוד אלבום שהולך "לפי הספר" מבחינה מוזיקלית. ובכלל, נעים לפגוש בעוד בעל תשובה, שלקח את כל מה שלמד בעולם הכללי ורתם אותו לתכנים חיוביים ולא סתמיים. היה שווה לי לרוץ על ריפיט, מסתבר. הסתתר שם משהו שרק חיכה לגילוי עמוק יותר.