באמצע השנה עברנו דירה. בשבילי המעבר לא היה קל. זה לא רק להחליף בית וחדר, אלא גם לעבור מעיר ליישוב, להתרגל לחברים חדשים, וחוץ מכל זה: לעבור מבית ספר לתלמוד תורה.
זה אולי נשמע לכם דבר פשוט מאוד, אבל כשנכנסתי לתלמוד תורה הבנתי שאצטרך להתרגל להרבה דברים חדשים, וחלקם לא היו לי תמיד קלים.
פתאום למדנו המון שעות של תורה, נביא, משנה ולפעמים קצת גמרא. כאילו לא מספיק שגם בבית הספר הקודם בכלל לא אהבתי תורה ונביא, אלא דווקא התעמלות ומולדת, אז עכשיו יש לי פי שניים מהשיעורים דווקא במקצועות האלה.
יש עוד דברים שונים: למשל, בבית הספר הזה אין בנות מהצד השני של המחיצה בחצר. כולם פה הולכים עם ציצית, ואני כבר לא יכול לחפף כמו פעם, שכשהיה לי מאוד חם הייתי משאיר את הציצית בבית. מה שכן, הילדים ערכו לי קבלת פנים חמה, וגם הרב יעקב, המלמד שלנו – ככה קוראים פה למחנך הכיתה - התאמץ מאוד שארגיש נעים בכיתה.
אבל את ההבדל הכי גדול הרגשתי בחודש אדר. בבית הספר הקודם שלי זה היה החודש שהכי חיכיתי לו: שיגועים, צחוקים, המון פעילויות ובעיקר זמן חופשי. הכי אהבתי את התקנון שנתן לנו לעשות דברים שאי אפשר כל השנה: כמעט על כל דבר שהמורה עושה בטעות – מקבלים שיעור חופשי או יוצאים להפסקה מוקדם יותר. ואפשר היה גם לצחוק על המורים, בעיקר אלה שעצבנו אותנו כל השנה עם שיעורי הבית שנתנו ובחני הפתע. הם היו חייבים לעשות כל משימה שהטלנו עליהם בכל יום בהפסקת עשר.
אבל כשהגיע חודש אדר בתלמוד תורה, הרגשתי שפה לא יהיה כיף כמו בבית הספר. הם בטח לא צוחקים על המורים פה, חשבתי לעצמי, ובטח אסור להפסיד שיעורים כי הם לא מבטלים פה לימוד תורה. אוף, רטנתי לעצמי, זה יהיה חודש אדר עצוב במיוחד...
למחרת הרב יעקב נכנס לכיתה ובידו מגילת קלף מגולגלת. "ילדים", הוא אמר לנו בחיוך, "קיבלנו כתב אשר נכתב בטבעת המלך – ראש התלמוד תורה, והוא אומר לנו שמשנכנס אדר מרבין בשמחה". הרב יעקב פתח את המגילה והתחיל לקרוא בקול חגיגי שקצת הצחיק אותנו: "שמחה זה לא סתם להשתולל. שמחה זה לא לצחוק על חשבון מישהו אחר. שמחה זה לא למלא את הזמן בבטלה", הרב יעקב נעצר לרגע, והמשיך לאחר כחכוח מלא חשיבות, שהצחיק אותנו עוד יותר. "בחודש אדר תהיה כאן שמחה גדולה, וזה יקרה ככה", וכאן הקריא הרב יעקב את חוקי השמחה המיוחדים של תלמוד התורה. אפילו אני התחלתי לחייך אט אט.
כבר בשיעור הבא התחיל החוק הראשון. הרב יעקב לימד משנה והשתעל באמצע. לפי חוקי השמחה, אחד התלמידים מחליף את המלמד אם הוא משתעל. צורי הג'ינג'י קם כדי להחליף את הרב יעקב, שהתיישב במקום של צורי, יחד עם התלמידים. צורי, המצחיקן של הכיתה, התחיל להציג את המשנה שלמדנו במסכת אבות על ארבע מידות באדם: הקמצן, הפזרן, זה שחצי-חצי ועוד. הדמויות שהציג גלגלו אותנו מצחוק, ואפילו הרב יעקב כמעט לא הצליח לנשום מרוב צחוק.
למחרת הרב יעקב איחר לשיעור בחמש דקות. "חוק השמחה מספר שלוש", הוא הכריז. הוא עצר את השיעור והתחיל ללמד אותנו ניגון עתיק של אדמו"ר חסידי. תוך כמה דקות למדנו את הניגון השמח, והרב יעקב אותת לנו לקום ולהתחיל להקיף את הכיתה במעגל קופצני במיוחד. רקדנו בהתלהבות עד ההפסקה והניגון ליווה אותנו כל היום. מי צריך תקנון, חשבתי לעצמי בדרך הביתה, כשיש חוקי שמחה אמיתית?