עובדים ביחד, חיים לחוד

הוא סיים את לימודיו בישיבת ההסדר, התחתן ופנה למצוא עבודה. הוא שמח להשתלב בתוך זמן קצר יחסית במקום עבודה נעים באחת המועצות האזוריות הגדולות במרכז הארץ.

אבל עד מהרה גילה איתמר (שם בדוי) כי על אף שהמשרד שבו עבד הוא בעל אוריינטציה דתית-לאומית מובהקת, המקום רחוק מלשמור על הנורמות שביקש לאמץ לעצמו כבן ישיבה.

"לעומת מה שהייתי רגיל בישיבה, פתאום אני עובר לעבודה יומיומית עם בנות. אנחנו נמצאים משרד ליד משרד, ואז חייבת להיווצר דינמיקה כלשהי, שבעצם הכרחית לעבודה", הוא מספר. "פה זה נחלק לכמה סוגים, כי כל אחד לוקח את זה למקום שלו. יש כאלה שיותר מקפידים. הם אמנם לא מתעלמים מנשים, מתייחסים למי שעובדת איתם, אבל זה טכני נטו. הם לא גולשים מעבר לנחמדות בסיסית. לעומתם, יש כאלה שיודעים בדיוק מה היה עם בעלך אתמול, שואלים ומדברים מה היה פה, מה שם, צחוקים ועוד".

איתמר מסביר כי האווירה הכללית במקום העבודה שלו כמעט לא מאפשרת לאדם להיות ענייני בלבד, "אין דבר כזה, אתה פשוט תיפלט מהחברה, יוציאו אותך. במקום עבודה משותף מי שלא מסתדר – מעיפים אותו. זה נתפס כחוסר יכולת לתקשר עם אנשים, גם אם הוא הכי אחלה בעשייה שלו. אני אדם שמתחבר עם אנשים, אבל ברור שמי שרוצה להישאר בנורמות של בית מדרש – קשה מאוד לתפקד כך במקום כזה".

הצעה לטרמפ, הזמנה לקפה

האווירה הבעייתית גולשת בעיקר לאירועים שמחוץ למשרד, מספר איתמר. "יש ימי גיבוש, שבתות גיבוש, אטרקציות, סגוויי, מירוצי מכוניות, טיול משותף. האטרקציות האלה נועדו להוציא אותנו מהמסגרת מדי פעם וכך נוצר קשר חברי. האווירה הכללית של המקום היא שחשוב שקשר חברי ייווצר בין העובדים. כאמור, במישור האישי כל אחד לוקח את זה למקום שלו".

אגף מסוים במועצה, מספר איתמר, שעוסק בעיקר ביצירת אטרקציות לציבור הרחב, נושא גם אופי הרבה יותר משוחרר ביחסי גברים-נשים בתוכו. "כל המהות שלהם זה פאן, כיף. הם נכנסים למשרד ישר עם בדיחות, דיבורים מאצ'ואיסטיים עם הבנות, חלקם עובדים עם מדריכות והיחסים עוד יותר חבריים. יש יותר שחנ"שים ביניהם, הם מציעים טרמפים זה לזו, מזמינים לקפה. האווירה שם הרבה יותר מתירנית". איתמר מדגיש שעם כל זה, "ברור שאנחנו צעד גדול מאחורי החברה החילונית. אין פה נגיעה, הערות פוגעניות, לינה משותפת בהשתלמויות וכדומה. אבל יש הרבה סחבקיות והרבה משחקים על הגבול".

במשרד הדתי שבו עבד אביחי (שם בדוי) היחסים היו מתונים יותר, אבל בכל זאת הפריעו לו. הוא עבד בתחום התקשורת המגזרית, אבל השתדל להימנע ככל האפשר מלהגיע למשרד. "האווירה במשרד הרגישה לי קלילה", הוא מסביר, "לא תואמת את הציפיות שלי מהאנשים שעבדתי איתם ומהרקע התורני שלהם".

אילו דברים הפריעו לך בהתנהלות?

"למשל, היו סיטואציות של דאחקות וצחוקים בין המזכירה לעובדים שונים. בישיבות צוות האווירה הייתה מאוד טובה וחיובית, בהרמת כוסית היו גם דברי תורה, אבל לפעמים הייתה שם גלישה מענייניות למקומות אחרים. זה לא קרה הרבה", הוא מסייג, "ולא הקיף את כל העובדים. אבל לי זה הפריע". אביחי מדגיש כי הדברים נאמרים מתוך ראייה סובייקטיבית שלו, "אני מניח שהרקע התורני שבו גדלתי גרם לי להיות יותר רגיש לעניין. אבל בסטנדרטים פשוטים של הלכה, ההתנהלות שם לא הייתה מאה אחוז".

אביחי לא הסתפק בעמידה מן הצד. הוא שוחח עם מנהלו האישי והעלה את הנקודה הזאת בפניו. המנהל הודה שגם הוא נחשף לסיטואציות הבעייתיות, אולם הן לא הפריעו לו באותה עוצמה. "כנראה זה משום שהוא גדל ברקע שונה משלי. אני ביקשתי שנקבע קוד התנהגות של עבודה במשרד, מעבר לכך שאני עצמי השתדלתי לעבוד מהבית ככל שיכולתי". בנוסף לכך, עמדו ברקע פרשיות חמורות בתחומי הצניעות שנחשפו באותו זמן, ועל כן אביחי סבר שקביעת קוד כזה היא הכרחית. "אמרתי שאופי העבודה הדינמי, שדורש הרבה פעמים סיעור מוחות ויצירתיות, עלול לעורר גם דברים לא מתאימים ולקחת למקומות לא רצויים". דבריו של אביחי נלקחו לתשומת הלב באופן חלקי, כאשר המנהל העיר על כך לעובדים בצורה חברית במשך תקופה מסוימת ותו לא. 

אביחי מסכם, לאחר שהוא מדגיש כי באופן יחסי האווירה במשרד הייתה טובה מהממוצע בתחום המדובר, שלדעתו צריך לנקוט זהירות יתר, במיוחד לנוכח המקרים החמורים שנחשפים מעת לעת גם במגזר הדתי. "הפרשיות האחרונות, הן של רבנים והן של אישי ציבור, הוכיחו שההגדרה התורנית של אין אפוטרופוס לעריות מדברת בעד עצמה. זו לא רק סיסמה. לא משנה מי אתה ובאיזה תפקיד אתה נושא – אתה יכול לחלוק את אותם יצרים עם כל גוי פרוץ. הנתונים שלך הם אותם נתונים, והעבודה הרוחנית של כל אחד היא לקדש את עצמו. לכן נושא הגבולות – שכל כך קל לפרוץ אותם – משותף לכולם. זה רלוונטי גם למי שמנהל אורח חיים תורני ובכלל לא מתכוון להגיע למקומות האלה".

ר"מים ומורות אוכלים צהריים

דומה כי גל התלונות, החשדות והפרשיות בנושאים שבינו לבינה במקומות עבודה כמו בצה"ל, בתיאטרון, בתקשורת וגם בכנסת - רק הולך וגובר עם הזמן. אבל הגל העכור הזה, כך נראה, הולך ושוטף גם מוסדות וחוגים חברתיים ומקצועיים דתיים-לאומיים, כולל נושאי משרות תורניות וחינוכיות.

לפני שמנהלים דיונים סוערים על כן או לא אשם, והאם בוצעה עבירה פלילית או שמדובר בתלונת שווא, כדאי לצעוד כמה צעדים אחורה ולבחון את עצמנו מחדש במראה. האם הבבואה החברתית הדתית-לאומית אכן מחויבת לגדרי ההלכה בתחום הצניעות? האם היא עומדת כבר על הגבול הדק והמסוכן, או רחוקה ממנו בטווח הזהירות הנדרש? האם האווירה בחדרי המורים בישיבות ובאולפנות מהווה דוגמה חיובית לתלמידים בתחום הצניעות? עד כמה ימי גיבוש וכיף לצוותי עובדים דתיים מצליחים להיות קורקטיים? ומה המרחק בין כל אלו להחלקה מהירה אל תחומי האיסורים המובהקים? את התחום האפור והלא מוגדר של יחסי העבודה הראויים בין גברים לנשים דתיים, ביקשנו לנסות ולתחום מחדש בעזרת גורמים תורניים מוכרים במגזר הדתי-לאומי.

הרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת, מקדיש את מרבית זמנו לייעוץ בתחומים של בינו לבינה ובתוך כך עוסק גם במוגנות בקהילה. במסגרת עבודתו הוא נדרש לא אחת לסוגיות שצוינו לעיל. לפני כמה שנים הוא אף גיבש, כחבר בוועדת רבנים משותפת, קריאת כיוון בתחום שמירת הצניעות במקומות עבודה. "הנקודה החלשה היא, לפחות עד כתיבת אותו מאמר, שאף אחד בציונות הדתית לא הציב קו ברור בנושא הזה", הוא מגדיר את הבעיה. "כל אחד קבע את הגבולות שלו לפי הנסיבות. כשאין קו ברור – זו הבעיה הכי גדולה, כי אז הגבולות מתגמשים לפי כל מיני לחצים. אדם שצריך להכריע אם לאבד את פרנסתו או להגמיש את הגבולות – ברירת המחדל שלו תהיה להגמיש את הגבולות".

עד כדי כך? אדם שרוצה להקפיד על צניעות עלול לאבד מקום עבודה?

"בחברה הדתית אמנם נדיר שיגיעו למצב שיש דרישה חד משמעית להפר את הקווים האדומים ביותר. אבל יכול להיות למשל משרד של עמותה תורנית שבה משיקולי אבטחה המשרד נעול מבחוץ, ונשארו שם בשעה מאוחרת גבר ואישה. זה ייחוד. אפשר כמובן להיכנס לדיונים עד כמה ניתן לסמוך על הסברות המקלות, אבל השאלות עולות". הרב אריאל מוסיף ומדגים דילמות אפשריות: "לפעמים יש פרויקט דחוף שצריך לסיים, והמעביד לא מוכן לוותר ודורש שתישארו גם עד מאוחר במשרד. אז זה כבר יכול להיכנס לחשש של איבוד פרנסה אם האדם יסרב".

הרב אריאל מציין דוגמאות שכיחות נוספות לסיטואציות גבוליות במקומות עבודה: מזכירה שמגישה קפה לבוס שלה מדי בוקר. "אם יושבים שם כמה אנשים והיא מכינה לכולם – זה בסדר. אבל אם זה שירות אישי לבוס, זה אסור". כך גם לגבי ארוחת צהריים של הצוות: "נכנסתי פעם לחדר אוכל של ישיבה תיכונית. בקצה יש שולחן של הצוות, יושבים שם ר"מים ומורות ואוכלים ארוחת צהריים יחד. אם הייתי ראש ישיבה הייתי מאפשר דבר כזה?!" הוא תמה. "יש מקומות עבודה שמשקיעים המון בטיפוח קשרים חברתיים בצוות. כאן יותר קשה לשרטט גבולות בין מערכת יחסים קורקטית או קשר חברתי לגיטימי לבין מה שמעבר. זה מדרון חלקלק מסוכן ביותר. אני לא רץ לתת תשובות חדות לכל שאלה", הוא מבהיר, "אני יכול לקבל מי שישרטט קו יותר מקל משלי, העיקר שיהיה קו".

כמי שהיה שותף בחיבור מסמך שמשרטט את הקווים בתחום, מה התפיסה היסודית שהנחתה אותך?

"המציאות של מקומות עבודה משותפים היא מציאות קיימת. זו לא מציאות שאנו מתחמקים ממנה, ויש ערך לכך שאנשים יתפרנסו ושדתיים ישתלבו במערכות המדינה. השינוי הגדול במעמד האישה, בהשכלה התורנית והכללית של נשים, יצר שינויים שחלקם נותנים יותר מקום להקל וחלקם להחמיר. מצד אחד, יש לגברים ונשים יותר נושאים משותפים לדיון בתחום המקצועי, והם גם רגילים יותר לפגוש אלו את אלו, וזה נותן יותר מקום לדעות המקלות בשרטוט הגבולות של הקשרים החברתיים.

"מאידך, אנחנו חיים בחברה מאוד מתירנית, שמחייבת להחמיר גם במקום שניתן למצוא דעות מקלות. יש שני דברים שעליהם צריך מאוד להקפיד: ייחוד ושמירת נגיעה", הוא מגדיר את הגבולות. "עובד שפעם ירשה לעצמו משיקולי נימוס ללחוץ יד של עמיתה לעבודה – פרץ גבול שקשה מאוד יהיה להחזיר אותו, גם אם יש מי שיתיר זאת בסיטואציה כזו או אחרת. הוא צריך ביום הראשון שהוא מגיע לעבודה להבהיר שזה הגבול שלו". הרב אריאל מדגיש שנושא הנגיעה רלוונטי גם למקומות עבודה דתיים, משום שגם על הסקאלה הדתית יש רמות שונות של הקפדה בהלכה.

לגבי הייחוד, מסביר הרב אריאל כי חשיבות ההקפדה על הגדר ההלכתי הזה היא "להיות בטוח שגם ברגע של חולשה לא יקרה משהו, וגם אם מישהו ירצה להמציא עליך משהו – לא יהיה לו במה להיאחז". בתחום הזה, אגב, הוא מזהה התקדמות: "בעבר הקפידו באולפנות שגבר יישב עם תלמידות רק עם דלת לא נעולה. היום או שיושבים איתן עם דלת פתוחה, או שיש דלת עם חלונות זכוכית".

"לשלב שמירת הלכה ולימוד מוסר"

אתה מדבר על גדרים הלכתיים מובהקים, אבל מה לגבי התחום האפור?

"קלות ראש זה דבר שמאוד קשה להגדיר, כי יש קשרים חברתיים שיכולים לגלוש לקשרים בעלי אופי אינטימי. אם למשל יושבים בישיבה בנושא רציני, מישהו אומר בדיחה וכולם צוחקים ומיד ממשיכים הלאה – זה לא קלות ראש. אבל יש מצב של אווירה קלילה, ופה קצת קשה לשרטט את הגבול מתי זו קלות ראש".

נורמה התנהגותית שכן ניתנת להגדרה בהקשר זה, היא שיתוף בן המין השני בעניינים אישיים. "למשל, שמישהי תספר לעמית לעבודה איפה היא הייתה בחופשה זה בסדר, אבל לשתף אותו בדברים שלא אומרים לכל אחד – זה לא. זה כבר לא קשר נימוסי קורקטי, אלא מעבר לכך".

ציינת קודם שהעבודה המשותפת היא מציאות קיימת. אבל אולי אפשר ליצור הפרדה, למשל חדרי מורים ומורות לחוד?

"לדעתי אין צורך בשני חדרי מורים. גם במסמך שחיברנו השתדלנו לא להילחם בטחנות רוח. אם נשמרים הכללים הבסיסיים לא צריכה להיות בעיה. מה שכן, לפעמים מורה יוצא נסער מהשיעור, הוא מכין כוס קפה ומחפש את העמית הראשון לשתף אותו בתחושותיו. בשביל מקרים כאלה ודומיהם אני ממליץ שיהיו שולחנות נפרדים למורים ולמורות באותו חדר מורים. כך, אם יש צורך שמורֶה ידבר עם מורָה ניתן לעשות זאת באופן פשוט, אבל הפרטנר הטבעי לשיתוף בחוויות מהכיתה יהיה מורֶה עם מורֶה".   

הרב יובל שרלו רואה דווקא אידיאל בקיומה של חברה מעורבת. הוא אמנם מעדיף לכנות זאת "חברה שלמה לכתחילה", מכיוון שלדידו "ההלכה מתייחסת לחברה שלמה, שבה מתפקדים יחד גברים ונשים".

איך בחברה כזו, שלדעתך צריכה להתנהל כך מלכתחילה, אפשר לשמור על גדרי ההלכה ורוח ההלכה בין המינים?

"החברה השלמה יכולה לחיות בלי לחטוא כשמתחוללים בה שני תהליכים: האחד, שמירת ההלכה בתחומי הייחוד, המגע וכדומה. שמירת ההלכה, עם זאת, היא תנאי הכרחי אך לא מספיק, ולא פותר הרבה דברים אחרים. לכן יש צורך שני שבגדול אפשר להגדיר אותו כספרות המוסר. אי אפשר לפתור הכול על ידי מסגרות מרחיקות ומחמירות, אלא צריך לחנך את האדם דרך ספרות המוסר לכבוד אחד לשני, לאי פגיעה, לקדושה וצניעות נורמלית. שני התנאים האלו יחד מעצבים חברה בריאה, שלמה, נורמלית ולא חוטאת".

מה לגבי סיטואציות של צחוק, קלות ראש, בילויים משותפים בעבודה? האם מספיק לסמוך על האדם שיושפע מספרי המוסר על מנת שיגדור את עצמו במצבים כאלה?

"אמרתי במפורש שדרושה שמירת הלכה, וקלות ראש מהסוג הזה אסורה על פי ההלכה, נקודה. אבל ההנחה שעל ידי עוד חומה, מסגרת או החמרה – שם נמצא את הפתרון היחיד, היא הנחה מפוקפקת. צריך לחפש מענה לא פחות בכיוון של היפוך לבו של האדם. בלי זה – זה לא ילך. השילוב בין היפוך הלב לחינוך לשמירת הלכה הוא הדרך, כי צריך לזכור שהיצר הרע תמיד יישאר במרחב".

"אשתי לעומת שאר העולם"

ומה אומרים באגף הנשי על הצורך בזהירות ביחסי העבודה? הרבנית ד"ר לאה ויזל, דיקנית ומרצה במכללת אורות ישראל, משמשת גם בתפקיד הממונה על מניעה וטיפול בהטרדות במכללה, והיא גם חברה בפורום 'תקנה'. ויזל מספרת על תקנון אתי שמונהג במכללה בתחומים הללו, ומגדיר איך מנהלים שיחות עם סטודנטיות, איך לוקחים טרמפים וכיצד מעבירים טיפול אישי לאישה. "ברור שבהתחלה התקנון נתקל בהרמת גבה", היא מספרת, "אנשים שאלו: אתם לא סומכים עלינו? חושדים בנו? אבל זה לטובת כל הצדדים. זה עושה סייג שיטהר את האווירה שתהיה עניינית, כל אחד ישמור על גבולות סמכותו. יש אנשים עם מנגנון פנימי ששומר עליהם להיות לגמרי קורקטיים, ויש פחות סיכוי שזה יקרה להם. יש אנשים שהם לאו דווקא רעים, אבל פשוט חסרי גבולות, חסרי תשומת לב, פועלים כך ולא מכוונה רעה".

ויזל מדגישה שלא מדובר רק במקרים של יחסי מרות-סמכות, אלא באחריות חברתית שמוטלת על כלל החברה ובפרט על הציבור הדתי במקומות שיש בהם אינטראקציה בין גברים לנשים. "החברה צריכה להיות נקייה לא רק מהטרדות והתבטאויות לא לעניין, אלא בכלל מדברים לא ענייניים בין גברים לנשים. אפילו בארצות הברית", היא מספרת, "מדברים על 'סביבה עוינת' – אי אפשר לתפקד במקום שלא מתייחסים אליך כאל אישיות אלא כאל חפץ. קל וחומר שאצל דתיים צריך ליצור אווירה קורקטית".

איך היית מגדירה את הקווים האדומים?

"לא הייתי רוצה חדרי מורים נפרדים. אנחנו לא חיים בחברה נפרדת, ואנחנו הנשים רוצות להיכנס למוקדי השפעה. אני מוצאת את עצמי בהמון סיטואציות אישה יחידה. אני לא רוצה הפרדה, התרומה היא ביחד אבל צריך גבולות". מה שכן, ויזל הייתה רוצה לראות פעילות רבנית-חינוכית בתחום הזה: "פרט לכללים במקומות העבודה, יש תפקיד לרבני הקהילות לדבר על המרחב האינטימי-זוגי עם האישה לעומת יתר העולם. למשל, לא לגיטימי מבחינתי שגבר ואישה שהם קולגות יקבעו לצאת לאכול צהריים יחד. צריך לשוחח ולדבר על הדברים הללו הרבה. לא הייתי רוצה כללים נוקשים, כי אני נמצאת בהרבה סיטואציות לבד והדיון הוא מאוד ענייני ואין שום בעיה. זה צריך להיות במודעות מצד אחד, ומצד שני להותיר מרחב לשיקול דעת". 

האם גם לנשים יש אחריות ביצירת האווירה הנכונה עם הגברים?

"האחריות החברתית היא של גברים ונשים כאחד, וגם של המעבידים, מנהלי המקום. האחריות שלי למשל היא לדבר עם סטודנטיות שיוצאות להוראה על נקיטת זהירות. הזהירות צריכה להיות של כולם, גם של גברים וגם של נשים".

"למורים אין זמן להווי חברתי"

חלק הארי של מקומות העבודה הדתיים הם מוסדות החינוך. בישיבות, באולפנות ובבתי הספר ישנם צוותים המורכבים ממורים ומורות, יועצת לצד ראש אולפנה, ר"מ לצד רכזת חברתית ועוד. גם שם המפגשים המקצועיים עלולים בנסיבות שונות לגלוש להקשרים פחות ראויים. ל'בשבע' הגיעו עדויות על מורת רוחם של ר"מים בנקודות השקה מסוימות עם נשים שעובדות בישיבה התיכונית.

יונה גודמן, מנהל חינוכי ברשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל, דווקא משדר אופטימיות זהירה בתחום זה.

האם תמונת המצב במוסדות החינוך בנושא הצניעות מספקת בעיניך?

"לנושא רגיש זה יש לגשת מתוך נקודת מוצא כפולה של שני צדדים שמשלימים זה את זה: מצד אחד, אין ארגון או גוף שמותר לו לנוח על זרי הדפנה. חובתנו לבחון תמיד מה עוד צריך ואפשר לעשות, כדי להעמיק את האווירה הצנועה והבריאה במקומותינו. בנוסף לכך, חייבים לעצור מעת לעת ולבחון כיצד ניתן למנוע פגיעות, אף אם נדמה לפעמים ש'אצלנו הציבור תמים וטהור ודברים מסוג זה אינם יכולים לקרות'. מצד שני, אי אפשר לחנך מתוך שדר תמידי שרואה בכל מבוגר או מורה פוגע פוטנציאלי, או בכל שותף לצוות – אדם בעל מזימות רעות. הרי רובו המוחלט של הציבור הוא באמת תמים, ורוצה רק בהצלחת משימותיו - במקרה דנן: החינוך - ובהצלחת תלמידיו ועמיתיו. עלינו לחנך לחיים של צניעות ועדינות, מתוך אמון וביטחון בטוב לבם של בני האדם, וכל זה תוך חינוך לרגישות לסימני אזהרה, עם הנחיה ברורה שבהופעתם הראשונה יש להתרחק ולדווח לאחרים".

האם הקשרים החברתיים בין גברים לנשים בצוות חינוכי הכרחיים לצורכי העבודה, או שאפשר לצמצם אותם למינימום, ואפילו להימנע מהם לחלוטין?

גודמן שולל את הנחת היסוד בשאלה: "מעת לעת אני נכנס לחדר המורים כדי לשתות כוס קפה או להמתין למשהו. אם מדובר בהפסקה אז באופן טבעי, כמקובל בציבור תורני, גברים יושבים ומדברים עם גברים ונשים עם נשים. אך האמת היא, שלרובם אין זמן לשיחות סתמיות. אני בעיקר רואה מורים שיושבים ומכינים שיעורים, מצלמים דפי משימה, בודקים מבחנים, מסייעים לתלמיד מתקשה, מקיימים שיחת טלפון קצרה עם ילד שנשאר בבית, ובשורה התחתונה נטולי זמן להווי חברתי פנימי משמעותי. למיטב ידיעתי, התיאור הזה אופייני לרוב חדרי המורים, ואני מזמין אנשים לשאול מורים שגרים בקרבתם האם כך הוא המצב גם אצלם".

האם ישנם כללי זהב שהיית עליהם ממליץ כדי שהיחסים בתוך הצוות לא יגלשו למקומות לא ראויים?

"כללי הזהב, פרט לכתוב בהלכה, הם שכל ישר ומודעות. בד בבד, נדרשת יכולת לפתוח את הדברים ולדבר עליהם בצורה גלויה בישיבות צוות. שיח בריא מאפשר לבחון יחד, למשל, האם ראוי שמורה גבר ייצא למסלולי הליכה מורכבים בטיול שנתי של בנות האולפנה, ואם כן – באילו סייגים.

"זאת ועוד: הדיון הציבורי שלנו אינו יכול להתמקד רק בחדרי מורים. חלק גדול מהדוגמה האישית שתלמידינו פוגשים נוצר במפגש עם הנעשה בתוך הקהילות של הציבור הדתי-לאומי באשר הן. ככל שנעמול על טיפוח קהילות בריאות גם בממד קריטי זה של אופן השילוב הראוי, כן ייטב לא רק לנו, אלא גם לחינוך ילדינו".

Hagitr72@gmail.com