אז ככה זה עובד, הא? רגע אחד אתה יוצא לחופשה מהמדור, וברגע הבא אתה מגלה שמדינת ישראל הפכה בינתיים לפנטזיה של טולקין.
טרולים, טרולים בכל מקום. טרול אחד משליך תפוזים ומבזה את דגל ישראל, טרול אחר מצדיק פגיעה בנשים למען האמנות, וטרול שלישי מציק בווטסאפ לראש עיריית לונדון. אה סליחה, זה לא טרול, סתם יאיר לפיד. תודו שלא תמיד קל לעשות את ההבחנה.
מובן שלא נשכח את הטרולים הקבועים, אלה שמצדיקים טרור נגד יהודים ואלה שמשווים את ישראל וראש ממשלתה לנאצים ואלה שלא סותמים את הפה כשהם מתלוננים על סתימת פיות ואלה שמאיימים לרדת מהארץ שלוש פעמים ביום. ואיכשהו רוב הטרולים האלה קשורים בטבורם לעיתון 'הארץ', שהפך כבר מזמן לחממת טרולים כמעט מוצהרת – מהפרסומות הגסות ועד לכותבים הגסים. תומכי טרול בתוכנו.
טרול, במשמעותו האינטרנטית (החלקית), הוא מי שמקצין את דמותו – או לובש דמות קולנית אחרת – ומתאמץ לנדנד ולעצבן ולעורר מהומות בדמותו החדשה. וזה בדיוק מה שקורה בעיתונו של שוקן תחת עריכתו של אלוף בן. את המאמץ של העיתון לחולל סערות ולמשוך קוראים וגולשים בכל מחיר אפשר להריח מקילומטרים. עיתונאים מכובדי סבר כמו יואל מרקוס לקחו צעד לאחור ופינו את חלון הראווה של העיתון לקריקטורות אנושיות שמופיעות תחת השמות עמירה הס, רוגל אלפר ובני ציפר. אפילו גדעון לוי, הטרול האולטימטיבי של העשורים האחרונים, נראה כיום חיוור ודהוי לצד הכוחות החדשים והצבעוניים בז'אנר.
לעתים קרובות, כמו במקרה של ציפר לפני שפרש מכתיבה, דווקא הקוראים משמאל בולעים את הפיתיון ומתרגזים, בעוד חלקים גדלים והולכים בימין מגלים בעיקר סימני שעמום, שלא לומר הנאה. עם התפתחות הרשתות החברתיות וירידת הפרינט, מה שהיה מעצבן הפך לנלעג, ומה שנחשב בוטה הפך ל'בוט', מלשון רובוט. אפילו הקיצונים והמטורללים שבאמני השמאל, אלה שמבזים דגלים ואתרי זיכרון ומשליכים תפוזים על הקהל, עוברים לידנו בלי לעורר יותר מדי זעם קדוש. בסוף גם בזרם השמאל המרכזי יתרגלו אליהם.
אוהד תרבותי
ועדיין, אי אפשר שלא לשוב אל אחד מגיבורי השבוע שעבר, הילד הרע של ועידת ישראל לתרבות מטעם 'הארץ', האמן והיוצר שעצבן חלקים גדולים מהקהל בהופעה נועזת ושנויה במחלוקת. בדיוק, אני מתכוון לשחקן המוכשר אוהד קנולר.
לא, זאת לא טעות. גם לא סצנה מתוך 'סרוגים'. מרוב עיסוק תקשורתי בטרולים האחרים מאותה ועידה, נשכחו מעט דבריו המפתיעים של קנולר בפאנל שעסק בגבולות חופש הביטוי. קנולר, שהוא גם יושב ראש הוועד המנהל של ארגון השחקנים שח"ם, הרשה לעצמו להתייחס לטענות של השרה מירי רגב באופן שפוי, מאוזן, מפוכח ואפילו – לא להאמין – תרבותי, בלי תפוז ובלי קריאות בוז. ואם זאת לא פרובוקציה אנטי שמאלנית בוטה ומקוממת, אז אני לא יודע פרובוקציה מהי. הנה קטעים נבחרים מדבריו של קנולר:
על מלחמת מירי רגב באמנים: "אם בסופו של דבר מהמתח הזה – ויש בו גם דברים בריאים – יהיו פה קולות... גם ליכודניקים ומזרחים, לגמרי... אם הם יקבלו את הביטוי שלהם, יתחילו להיות פה סרטים פוליטיים ימניים חריפים שאפשר להתמודד איתם, וסרטים שמאלניים פוליטיים חריפים – יהיה נהדר. אבל אנחנו עוד לא שם. וכן, יש משהו בהתנהלות של השרה שהוא חיובי במובן הזה שהוא מייצר פרובוקציות שאפשר לנהל עליהן דיון, קצת אמנית מיצג, וזה יפה. יש משהו מנער וטוב בדברים שהיא עושה. המיצג תמיד שואף להיות מול הקהל ולבעוט בבטן הרכה. בזה אני מאוד מחזיק ממנה".
על הטענה כאילו שרת התרבות עוסקת בשיסוי: "לפעמים (כדי) לסתום פיות לא צריך לשסות. רק צריך לקרוא לזה איכות, ואתה יכול לסתום פיות בעזרת איכות. היא משסה כי היא עדיין לא בצד שמחזיק במושכות באמת. עם כל סתימת הפיות, עדיין יש יותר סאטירה שמאלנית, עדיין יש יותר יצירה פוליטית שמאלנית, עדיין יש יותר יצירה אשכנזית. כשזה יגיע לסימטריה, אז נתחיל לדבר על הצד הזה".
על הטענה שהעם נתון לשטיפת מוח של השלטון: "העם לא גולם, והקולות שנשמעים הם קולות של מי שהיו תחת דיכוי, ואם לא מבינים את זה אז חבל. המדינה שלנו, אם לא הבנתם, הייתה תמיד בהגמוניה מאוד ברורה: חילונית, אשכנזית, מרכז הארץ, ושמאל. וההגמוניה משתנה – לימין, פריפריה, מסורתי, מזרחי. יכול להיות שמהלך הזה יעבור שינויים הפוכים, ויכול להיות שגם הערבים יצטרפו פנימה באיזשהו שלב וגם ההגמוניה תעבור אליהם, אנחנו לא יודעים לאן המדינה שלנו תלך. בתוך המהלך הזה יש קולות שהיו תחת דיכוי, והם עכשיו נשמעים, והם לא נחמדים. לו היה ניתן בכל השנים האלה מקום אחר לקול שלהם, אז ההתפרצות לא הייתה נראית ככה".
על המצב האופטימלי בעיניו: "חייב להגיד למי שנמצא עכשיו בשלטון, והכוח בידיו, שזה גם יכול להתהפך. זאת אומרת, או שתתנו לקולות אחרים להישמע, ולא תנסו לסתום להם את הפה בעזרת חופש המימון, או שביום מן הימים גם הם יהיו תחת דיכוי כמה שנים, והם יתפוצצו עליכם בחזרה. אני חושב שהכיוון צריך להיות להעלות את תקציב התרבות... ברגע שיעשו את זה, יוכלו לתת תקציבים לאנשים אחרים מבלי לסתום את הפה לאף אחד".