האב חיים היה ירא שמיים ועסק במלאכתו כסוחר באמונה, יחד עם בנו יששכר.
האם שמחה ניהלה בית ספר לנערות. בתם הצעירה, סוליקה, הייתה יפת תואר מאוד ובעלת מידות טובות. השכנים המוסלמים אמרו כי "זה חטא ופשע שפנינה כזאת נמצאת בחזקת היהודים". "כל כבודה בת מלך פנימה", נהג אביה לומר לה, "ככל שתימנעי מלצאת מהבית אל הרחוב, כך ייטב לכולנו".
סוליקה הצנועה קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב, ואילו האב למד בחברותא בביתו וחיזק אצל בתו את אמונתה היהודית.
יום אחד הגיעו לבית המשפחה חיילים ולקחו את סוליקה בת ה 17 לבית המשפט של מושל טנג'יר. סוליקה הואשמה על ידי עדי שקר שהמירה את דתה לאסלאם וחזרה בה. החוזר מהתאסלמותו מכונה בערבית "מורתד", ועל פי דיני הקוראן ניתנו לה שלושה ימים להתחרט, ואם לא - דינה מוות.
כשראה הפאשה המקומי את יופייה, הבטיח לה כי אם תתאסלם תזכה להגנה מפני הוריה על ידי הסולטן, וכן לבגדי משי, תכשיטי זהב ונישואים לגבר צעיר ונאה. הפאשה הוסיף כי אם תסרב להמיר את דתה, תמות בייסורים קשים.
"מעולם לא התאסלמתי!", קראה סוליקה, "נולדתי כיהודייה ואמות כיהודייה. לא המוות ואף לא העינויים ירתיעו אותי. מוכנה אני למות על קידוש השם, ובלבד שלא אפנה עורף לאמונת אבותיי!"
דבריה הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו שהנערה תעדיף להיהרג ובלבד שלא תבגוד באמונתה. הם דחו את משפטה והיא הוחזרה אל הכלא. גם במאסרה המשיכה להתעקש שלא להמיר את דתה, ולכן חרצו השופטים את דינה להיהרג בחרב.
הוריה הנואשים של סוליקה ביקשו את עזרת סגן הקונסול הספרדי. הוא עשה כל שביכולתו להצילה, אך לשווא. הפאשה החליט לשלוח את סוליקה לעיר פאס כדי לתת לסולטן להחליט על גורלה. בפאס הוציאו להורג את הנידונים לאחר שהסולטן, שהיה למעשה מלך מרוקו, אישר בחתימת ידו את גזר הדין.
לאחר שסוליקה הגיעה לפאס, ניסו הסולטן והנוגש הראשי שלו לשכנעה להתאסלם. גם בנו של הסולטן, שנדהם מיופייה, הבטיח לה עושר וכבוד אם רק תתאסלם ותינשא לו. "כבוד מלכים ייפול בחלקך", העתיר עליה בן המלך בחלקת לשונו, "לא אמנע ממך כל אשר תחפצי, ואת תהפכי למלכת מרוקו".
"אין הכסף והזהב, הכבוד והשלטון יכולים להשתוות בערכם לאמונה באלוקי האמת ובתורתו הקדושה", ענתה לו סוליקה, "ושום דבר בעולם לא יפתה אותי לבגוד בעמי ובאמונתי". הוא שלח אליה את נערות הארמון שיביאו לה מכל טוב, והיא דחתה אותן.
בן המלך קרא אליו את חכמי העיר פאס, וציווה עליהם לדבר על לב הנערה שתסכים להמיר את דתה ותינשא לו. הוא רמז שאם תתעקש, הוא יתנקם ביהודי מרוקו. השמועה על הנערה היהודייה שנמצאת במאסר בארמון המלך ומתעקשת שלא להמיר את דתה עשתה לה כנפיים ובכל מקום שוחחו האנשים על אומץ לבה.
רבה הישיש של פאס הובא אל סוליקה, ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו ובכוחך להציל הרבה יהודים?".
"כן", השיבה סוליקה, "הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את חיי כדי להציל את אחיי היהודים, אולם לא אחטא לאלוקיי, אפילו כדי להחיש ישועה למישהו. אמור נא לי כבוד הרב", שאלה סוליקה, "האם מותר ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו כדי להביא תועלת למישהו?!".
הרב התגאה בלבו לנוכח אמונתה הזכה והשיב לה: "בתי היקרה, אסתר המלכה נישאה למלך אחשוורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, על ידי כך באה ישועה גדולה לעם ישראל".
"נכון, כבוד הרב", השיבה סוליקה, "אולם היא לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוקיה. הרי במגילת אסתר נאמר: 'לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה', ואילו אני", פרצה בבכי, "נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקיי, הרי בן המלך דורש ממני להתאסלם. היה לא תהיה!", קראה, "מוכנה אני למות על קידוש השם ולהישאר יהודייה!".
הרב בירכה בבכי ויצא. גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע שבו תקדש שם שמיים ברבים.
לפני הוצאתה להורג בכיכר העיר, שוב ניסה הנסיך לדבר על לבה. אולם סוליקה דחתה אותו בשאט נפש. התליין פצע אותה כדי שתיבהל ותחליט להתאסלם בכל זאת, אך היא אמרה: "ערפו את ראשי במכה אחת ואמות חפה מכל פשע, ואלוקי אברהם ינקום את מותי!". היא קראה "שמע ישראל!", והחרב ירדה על צווארה.
סוליקה הובאה למנוחות בעיר פאס ליד קברותיהם של צדיקי מרוקו. קברה הפך למקום קדוש שאליו עולים רבים שמבקשים שזכותה תגן עליהם. על מצבתה נכתב: "מצבת הצדקת סוליקה חג'וואל, נערה בתולה שקידשה שם שמיים ברבים ונהרגה על קידוש השם בעיר פאס בשנת צדק"ת. זכותה תגן עלינו, אמן כן יהי רצון".
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il