בשנים האחרונות מתפרסמות דרשות בסגנון פוסט-מודרניסטי, הנשענות לכאורה על מאמרי חז"ל וגדולי הדורות, לפיהם יש "קולות אחרים" במסורת היהודית הסבורים שאין לשנוא את עמלק.
מצטטים את הגמרא (גיטין נז) אודות בני בניו של המן שלמדו תורה בבני ברק, ומה שהרב קוק למד ממנה: "שאין לנו להיסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא" (אורות הקדש ג, שכו). שימוש נרחב נעשה גם בדברי הרב קוק אודות עמלק שמוחים אותו רק תחת השמיים ולא מעל השמיים (מידות ראיה, אהבה ו).
לפי זה, עמלק כביכול אינו רע חד-משמעי, המן אינו רשע כפי שזה נראה. הכול יחסי, ותלוי בנקודת המבט של המתבונן ובנרטיב שלו.
הסבורים כך מתקשים, או שאינם רוצים, להבין שיש כמה מישורי התייחסות לאותה תופעה, ומטשטשים את התחומים בין עולם המעשה לעולמות עליונים ממנו, המשפיעים בעיקר על הלכי נפש ועל מצב עתידי שטרם זכינו לחיות בו. משהו בסגנון "מצוות בטלות לעתיד לבוא", המבטא רעיון עמוק במיוחד של זהות פנימית עם רצון ה' שלפיכך אין צורך בציווי מן החוץ. כבר היו מי שטענו, ועדיין טוענים, שהעתיד כבר כאן ולכן אין צורך במצוות...
בודדים הם החיים בממד כה עמוק ופנימי ולעתים אף אינם מתאימים לבצע פעולה דרסטית כמחיית עמלק. כך מסביר הראי"ה קוק את הימנעותו של משה מלצאת למלחמה נגד עמלק, כשהוא שולח את יהושע. כך מתפרש במשמעותו הפנימית הפסוק הקשה "וידי משה כבדים וייקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו... והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". מדוע היו ידיו כבדים – והלא גם באחרית ימיו, כארבעים שנה מאוחר יותר נאמר שלא כהתה עינו ולא נס לחו? למה ישב על אבן, ולמה יניח את ידיו כשהתוצאה היא שעמלק מתגבר עלינו?
ההסבר הוא שראייתו הנבואית של משה הביאה אותו להכרה כי כוח ההתנגדות של עמלק לעם ישראל נדרש כדי שיצטרכו להתגבר על הכוח הנגדי להם, וכך יוציאו מתוכם כוחות של טוב. זה הרי תפקידו של הרע בכלל – לגרום לטוב להוציא לפועל כוחות פנימיים וגנוזים כדי להתגבר עליו (כדברי רמח"ל בספרו דרך ה').
כיוון שכך לא יכול היה להילחם בעצמו בעמלק, ואף היה קשה לו להניף ידיו אל על. אבל גדולתו של משה היא שלא טשטש את גבולות ההווה והעתיד, ולא עמד (שזה ביטוי לדעתו שאין להתגבר כרגע על עמלק) אלא ישב, ובכך אפשר לשניהם להרים את ידיו למטרת הניצחון. זאת מכיוון שבמצב הנוכחי עמלק הוא אויב שיש להילחם בו ולנצחו, גם אם לא להשמידו כרגע. מכאן ההנחיה לעולם שיש להכניע את אויבינו בגלל צורך ההווה, גם אם ראייה מרחיקת ראות מביאה למסקנה הפוכה ממנה. זו התפיסה המבהירה את ההבדל בין הווה לעתיד, בין מציאות למשאת נפש. שלא כמי שטועים ומבלבלים ביניהם וגורמים לנו תבוסות במאבק מול אויבינו, שלעתיד לבוא יניחו את חרבם ולא ילמדו עוד מלחמה. אבל כרגע הם עומדים עלינו לכלותנו
(על פי עין איה, ברכות דף נד, פסקה י).
לא רלטיבי ולא נרטיבי
כמו במקרים רבים, גם כאן, ההלכה מבהירה את התמונה המעשית שמתוכה נבוא לדון במקורות שנראים סותרים.
מצוות זכירת מחיית עמלק נקבעה לדורות והעם מקפיד מאוד על קיומה. צא וראה לאיזה קשב מיוחד זוכה פרשייה זו של "זכור", ואף נשים מהדרות לשמעה.
עיקרה של מצווה זו "שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצווה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן" (רמב"ם ספר המצוות עשה קפ"ט).
כדי להדגיש את יחסנו לאישי המגילה קבע השולחן ערוך (או"ח, סי' תר"צ, ט"ז, ע"פ הירושלמי): "צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל עובדי כוכבים ברוכים כל המאמינים בה', וכו' וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב".
מכל חגי ישראל, דווקא על פורים ויום כיפור נאמר שלא יבטלו לעולם. כלומר, פורים מהותי לעצם קיומנו לא פחות מיום כיפור. בחג זה מתגבר הטוב על הרע התגברות מוחלטת, דווקא כשנראה כאילו הרע מצליח (על פי מהר"ל, תפארת ישראל, נג).
במאבק הארוך נגד עשיו ומה שהוא מייצג ניצחו יעקב וישראל, לכן חגי הניצחון האלה לא יבטלו. "תשועתם היית לנצח", וגם נצחיות היא מהמושגים המוחלטים, לא רלטיבי ולא נרטיבי.
את דברי חז"ל על צאצאיו של המן שהתגיירו ולמדו תורה יש לראות כמבטאים נקודות טובות הקיימות אף בעשיו ועמלק, כפי שהדגיש הרב קוק, על פי סתרי תורה. לכן, בהמשך אותו קטע מצוטט ומפורסם, הרב קוק מבחין בין התנהגותנו בעולם המעשי, שבו נצטווינו לא לחמול על המסית או על עמלק, ובין העולם העיוני, שם שמורה הזכות והיכולת למי שראוי לכך לפי מעלתו הגבוהה, למצוא את הטוב החבוי בעומק הרע (אורות הקודש, שם).
אך אין בכל זה כדי לשנות פסיק אחד מהעולם הגלוי ומלא המאבקים שעל שמו נקראנו "ישראל – כי שרית עם א‑לוהים ועם אנשים ותוכל". בעולם שבו אנו חיים מבדילים בין אור לחושך, ישראל לעמים, יעקב ועשיו, ישראל ועמלק. "קודש ישראל לה' – ראשית תבואתה", ולעומתו "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד".