המעשים שבהם הורשע משה קצב הם מעשים בזויים. כך, מקל וחומר, כאשר הוא ניצל את שררתו לעשיית מעשים מגונים ונתעבים, ומכאן הצורך בענישה ראויה ובמתן ביטוי לסלידתה של החברה מהם.
עם זאת, ככל שמדובר בענישה, הולך בית המשפט בישראל בעקבות דברי חכמים שלפיהם העיקר הוא בכך שייתמו חטאים מן הארץ, ולא שייתמו חוטאים מן הארץ.
בעולמה של תורת ישראל, הענישה לא נועדה מעיקרה לגמול או לנקמה. וכבר הורנו הרמב"ם: "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".
למותר לומר שלחרטה נודע תפקיד חשוב, אם לא מכריע, בתהליך התשובה. חרטה אינה רק "שם פרטי", אלא ערך יסוד בתורת התשובה. אך חרטה שהיא מן הפה ולחוץ אינה שווה דבר.
למרות הצעות שהועלו בעבר, ופרט לעבירות יוצאות דופן, נמנע החוק הישראלי מקביעת עונשי מינימום לעבירות השונות, ולא בכדי. תורת הענישה היא מן הסוגיות המורכבות והמסובכות, ועליה להיות פרי של שיקולים שונים: אישיים, חברתיים ומערכתיים.
הוא הדין לשיקול הדעת הרחב שניתן לוועדת השחרורים בבואה לדון בשאלה האם להמליץ על ניכוי חלק – בדרך כלל שליש – מתקופת המאסר. בין השיקולים שראוי לשקול: סוג העבירה ומהותה, האם מדובר במעשה חד פעמי או בשרשרת מעשים שנמשכה לאורך זמן, מעמדו ומצבו האישי, הבריאותי והנפשי של העבריין, התנהגותו בכלא, מידת ההרתעה והפגיעה האפשרית באמון הציבור אם ישוחרר בטרם סיים לרצות את מלוא עונשו, וסיכויי השיקום שלו.
תאוות החקיקה שלנו אינה יודעת שובע. אך עלינו לזכור ולהזכיר כל העת שלא הכול חקיקה. הניסיון לקבּע את שיקולי ועדת השחרורים בחוק אינו ראוי. כאמור, המחוקק הותיר לחבריה, ולא בכדי, מרחב גדול של שיקול דעת, וכך ראוי שייעשה גם בעניינו של משה קצב.
פרופ' אביעד הכהן
דיקן ביה"ס למשפטים והמרכז האקדמי שערי מדע ומשפט