אינני יודע מה תהיה החלטת ועדת השחרורים בעניינו של משה קצב. כמי שמתבקש להציג הסתכלות מנקודת המבט של שופט, גם אינני רשאי להשיא עצתי לוועדה. אסתפק בהסתכלות עקרונית על מערך השיקולים של העניין.
אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם מן המאסר. זכותו היא שהוועדה תדון בבקשתו ותחליט על בסיס אמות מבחן שוות לכול. החוק מציין שלושה ראשי שיקולים: הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות לנפגע העבירה, סיכויי שיקומו של האסיר והתנהגותו בכלא. אין מדובר בפס ייצור של החלטות, ומשקלו של כל רכיב עשוי להיות שונה מעניין אחד למשנהו.
הודאה במעשה העבירה והבעת חרטה אינן דרישה מפורשת בדין. אולם לתשובה (קבלת אחריות למעשה והבעת חרטה) משקל רב. מי שהודה וניחם על מעשיו, מעלין עליו שהפנים את משמעותם ואת פגיעתם הרעה. מכאן יתד ופינה לביסוס הסתברות נמוכה לסיכון, והסתברות גבוהה יותר לשיקום.
ומי שמסרב להודות ואינו מביע חרטה, מה יהא עליו? התשובה מורכבת. מקום שהסרבנות מבוססת על פירוש מעוות של הנסיבות; היינו האסיר סבור שבהתנהגותו לא נפל פסול, פשיטא שהמעשה (הנחשב בעיניו לתקין) עלול להישנות. ומכאן הסיכון הגלום בו. אולם, מקום שהאסיר מכיר ברשעת המעשה, אך חולק על עצם ביצועו, יכולה הוועדה להשתכנע, בדרכים שונות, שאסיר כזה לא יבצע בעתיד מעשה שהוא מכיר במשמעותו הנפשעת. גם דבר זה תלוי נסיבות הוא. שכן הכחשה סתם של מערך ראיות חד-חד ערכי בצירוף קביעת בית המשפט שהכחשת הנאשם אינה מהימנה, עשויות להציב סימן שאלה על אופייה העתידי של התנהגותו.
אסיים בכך שאין לראות בדברים האמורים מתכון להשגת שחרור על תנאי ממאסר. שהרי, כאמור, שיקול הדעת של הוועדה רחב ורכיביו רבים אף מעבר למה שצוין כאן. אולם אין לומר שבכל הנסיבות אסיר הנושא את עונשו יחסר כל סיכוי להשיג שחרור על תנאי מבלי שיאמר "חטאתי, עוויתי, פשעתי".
ד"ר עודד מודריק
סגן נשיא (בדימוס) של בית משפט מחוזי וחבר סגל בכיר באוניברסיטת אריאל