היה בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנצח את הילרי קלינטון. מרקו רוביו
היה בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנצח את הילרי קלינטון. מרקו רוביוצילום: CHRIS KEANE, רויטרס

האסיר משה קצב רשאי לצפות שמבחן בוזגלו תקף גם לגביו. קצב לא זכה ליחס מועדף בכלא, ולכן מותר לו לצפות שלא יופלה לרעה כאשר יכריעו בשאלה האם להפחית בעונשו בגין התנהגות טובה ומידת היותו מסוכן לציבור.

לעומת זאת בתקשורת מתנהל קמפיין לעורר התנגדות ציבורית להקלה כזאת. ערוץ הכנסת הרחיק לכת וארגן לנו סקר שעל פיו רוב של 80 אחוזים מתנגד לשחרורו המוקדם. יוזמות כאלו ייתרו את עבודת ועדת השחרורים ויחזירו אותנו לקולוסיאום של רומא, שם הצופים בבהונותיהם חרצו את גורלם של הלודרים לחיים או למוות.

אם קיימת מסורת שאנסים לא משתחררים מוקדם, אז דין קצב יהיה כדין כולם. אולם אם מנכים שליש לאחרים שהורשעו באונס, אז האנס הנשיאותי ראוי לאותו יחס כמו האנס האדיב, האנס הבכיין ושאר האנסים בכרוניקת הפשע הישראלי. הטיעונים היחידים הם ששחרורו המוקדם יזעזע את אמות הסיפים של מערכת המשפט הישראלית והנורמות הציבוריות, או שפשעו היה מלווה באכזריות מיוחדת.

אפשר להגיד על יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה רבין, שהאקט שלו היה מסוגל לדרדר את הדמוקרטיה הישראלית לתהום, ולכן הוא יטופל אפילו מעבר לכל חומרת הדין; אבל אין מקרהו של קצב כמקרהו של עמיר. רק דבר אחד מקשר ביניהם: התקשורת התגייסה ליצור אווירת לינץ' נגד קצב, כי היא עדיין לא סלחה לקצב על שהעז להתמודד מול יקירה שמעון פרס על הנשיאות, ואפילו להביס אותו. לכן עודד בן עמי בחדשות ערוץ 2 מדבר על האנס משה קצב כשם שדיברו על הרוצח יגאל עמיר. כשאשמע את עודד בן עמי מתייחס כך לרודף השלמונים אהוד אולמרט, תנוח דעתי.

ארצות הברית מחפשת רוטוויילר

הבחירות המוקדמות של השבוע האחרון בארצות הברית לא היו, רשמית, אלה שנקראות "יום שלישי הגדול", אבל אפשר לכנות אותן "יום שלישי המשמעותי". ואם נתנסח בסגנון תוכניות הריאליטי, זה היה פרק ההדחה של מרקו רוביו. אחרי שלא הצליח לעצור את דונלד טראמפ במדינתו פלורידה, לא היה לרוביו מה למכור, וחבל. רוביו היה המועמד האהוב עליי מבחינת ידע ותרבות דיבור, וגם הערכתי שהוא בעל הסיכויים הטובים ביותר לגבור על הילרי קלינטון, היות שהיה מנטרל את היתרון של המפלגה הדמוקרטית אצל בוחרים היספנים וגם מהווה פנים חדשות מול קלינטון וקופת השרצים שלה. והכי חשוב, מבחינת עמדות פרו-ישראליות מוצקות – ולא לצורכי בחירות גרידא אלא מתוך הבנת המציאות המזרח-התיכונית והעולמית – רוביו היה המועמד הטוב מבחינתנו.

אבל רוביו מחוץ למרוץ מכיוון שכמה גורמים חברו נגדו. ראשית כול, בשנה אנטי ממסדית כזאת הפיכתו לחביב הממסד הייתה בעוכריו. רוביו היה המועדף מספר שתיים אצל בוחרים רבים, אבל לא נהנה מגרעין קשה של תמיכה. יש שיטות בחירות שבהן גם על מדליית כסף צוברים נקודות, אבל לא בשיטה האמריקנית.

טראמפ שהולם בכולם בהבל פיו פגע ברוביו קשות, כאשר ביטל אותו וקרא לו "מרקו רוביו הקטן" – ילד או ננס שמעז להתמודד מול טראמפ ה"גבר גבר" אשר מתפאר באברי גופו הגדולים. בישראל, אם ניקח את דוד בן גוריון ויצחק שמיר כדוגמה, מנהיגות לא נמדדה על פי גובה. בתרבות האמריקנית הגובה כן משפיע: בבחירות 1976, עוזריו של ג'ימי קרטר דרשו שמארגני העימות מול הנשיא המכהן ג'רלד פורד יאלצו את פורד, שנהנה מיתרון גובה בולט, לדבר מתוך חור על הבמה, או לכל הפחות שיקבעו שכאשר מתמודד אחד מדבר יריבו יישב. גם בשנת הבחירות הזאת הגובה משפיע. האמריקנים מוד‑א‑גים. הם מודאגים מהמצב הכלכלי ומנתוני השכר שדורכים במקום עשרים שנה ויותר; הם מודאגים מהטרור העולמי, אף שאובמה מסביר להם כמו מורה בכיתה מקדמת שנפילה באמבטיה גובה יותר קורבנות מהפיגועים שאינם בעיה קיומית; הם מודאגים באופן כללי מהכיוון של ארצות הברית. הם מחפשים רוטווילר ענק שיגן עליהם ויבריח את השונאים והצרות. רוביו, קטן הממדים והמנומס, לא ענה על דרישות המכרז.

סדק ביציבות הגרמנית

אני מצטער על מפלתה של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, בבחירות המקומיות בשלוש מדינות של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. מרקל, במונחים אירופיים, טובה לישראל, וכמי שגדלה במה שהייתה גרמניה המזרחית היא עדיין מסוגלת להבחין בין טוב לרע במקום להגיד שלכל אחד הנרטיב שלו. אבל המפלה הגיעה לה ביושר, היות שהיא סירבה להאזין לבוחרים בעניין קליטת הפליטים, וגם כאשר הם אמרו את דברם היא נתנה תגובה נוסח המלך רחבעם – שדעת הציבור לא תרתיע אותה מלהמשיך בדרכה.

כבר הוכח שממשלת גרמניה אינה שולטת במצב. אין לרשויות מידע כמה פליטים הגיעו, איפה הם מתגוררים וכמה מהם מסוכנים לציבור. המפלה הייתה בדרך, לאחר שנחשף קשר שתיקה בין רשויות החוק ובין התקשורת לגבי מעשי אונס והטרדה מינית שנעשו על ידי הפליטים. הפרשה הזאת פגעה באמינות הממשלה, ומצביעים רבים חיפשו אלטרנטיבה שהגיעה בדמות ה-AFD, האלטרנטיבה למען גרמניה.

לא חזרנו עדיין לגרמניה הישנה והזוועתית, אבל בהחלט נפל דבר. המערכת הפוליטית הגרמנית הייתה בנויה על שתי מפלגות גדולות ומפלגת לשון מאזניים בינונית באמצע. יחד עם הקושי המובנה בתוך חוק היסוד להפיל ממשלה מכהנת, הדבר הבטיח יציבות שלטונית. המפלגה הנוצרית הדמוקרטית ספגה כמעט את הקולות מהמרכז ימינה והסוציאל-דמוקרטים מהמרכז שמאלה. הדבר הבטיח תמיכה ציבורית רחבה לכל ממשלה שתקום. עם נפילת הגוש המזרחי, הקומוניסטים לשעבר יחד עם פורשי האגף השמאלי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הקימו את מפלגת השמאל. אם יתורגם ההישג המקומי של ה‑AFD גם להישג ברמה הפדרלית, גם הימין יהיה מפוצל ויגבר הקושי להקים ממשלה, הן בגלל המספר והן משום שמפלגת השמאל וה‑AFD לא תיחשבנה לשותפות לגיטימיות.

אירופה השרויה בצרות הסתמכה על גרמניה כעוגן כלכלי וכמושיעה בעת צרה, אבל האיתנות כלכלית הזאת הייתה בנויה גם על יציבות פוליטית. אם המערכת הפוליטית הגרמנית תתחיל להיראות כמו המערכת הפוליטית האיטלקית או הספרדית, הבום הפוליטי של השבוע יהדהד הרבה מעבר לגבולותיה של גרמניה.