לפעמים גימטרייה היא שעשוע נחמד, ומשחק של התאמות מספרים. ולפעמים גימטרייה היא ממש מהות, תוכן ויסוד חיים.
כשחכמים אמרו שעמלק זה בגימטרייה ספק, הם לא באו רק להפנות את תשומת ליבנו למשחק המספרים. הם ביקשו להפנות את תשומת ליבנו למהות העמוקה והבסיסית שמאפיינת את עמלק, ואולי את כל פילוסופיות החיים של עידן ה"פוסט", ועיקרן - הספק לכתחילה.
רוב הדברים שעליהם אנו מכים על חטא בתפילות יום כיפור הם ברורים ומוכרים. על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים, ברכילות ולשון הרע, בגאווה וכן הלאה. אבל בין כל החטאים הללו מסתתר משפט לכאורה פחות מובן וברור: "על חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". מה זה החטא הזה? איך עוברים את העבירה הזאת של "תימהון לבב"? בהטלת ספק.
בעולם הפוסט-מודרני שום דבר לא מוחלט. הכול יחסי, זמני ומקומי. תחת כותרת התרבות והאמנות אפשר לעשות כל דבר. תחת סיסמת חופש היצירה אפשר לזלזל בכל דבר קדוש. תחת מעטה הסובלנות צריך להכיל כל סטייה, ותחת דת הפוליטיקלי-קורקט צריך לכבס מילים. הדיבר הראשון בעשרת הדיברות של דת הדמוקרטיה היא להכיל כל דבר, הזוי ומעוות ככל שיהיה.
והעיקר - להטיל ספק. בהכול. שום דבר לא קדוש. לא אנשים. לא מקומות. לא ערכים. לא אמונות. אין אמת מוחלטת. אין רע מוחלט. אין נכון או לא נכון. אמת או שקר. אין שום דבר ודאי. אין מהות נצחית. הכול זמני, מקומי, נכון לעכשיו ובן חלוף. זה חטא תימהון הלבב וארס הספק שאיתו הצליח עמלק בעורמתו להרעיל את האנושות, ואותנו בתוכה.
מחיית זכר עמלק בדורנו איננה מחייה פיזית של אנשים, אלא מחיית זרעי ההרס שמותיר אחריו ארס הספק. המחייה היא בדרך של חזרה לאמיתות פשוטות, מוחלטות ונצחיות. כשם שיהודי קם בבוקר ועל אוטומט הוא אומר "מודה אני", וברור לו שיש בורא שהחזיר לו את נשמתו בחמלה, וברור לו שרגע באפו וחיים ברצונו של בורא עולם; כך צריכות להיות לו ללא כל ספק ותימהון לבב אמיתות יסוד הכי פשוטות והכי בהירות בנוגע לערכי היסוד של היהדות: מנושאי ארץ ומדינה דרך ענייני יושרה והגינות, שכר שכיר ויחס ליתום ולאלמנה, ועד גבולות תרבות וצניעות, כשרות ושבת.
מחיית עמלק והספק בעת הזאת היא חזרה למשפטים יהודיים שבסיומם סימן קריאה, ופחות משפטי "פוסט", שספקנותם אומנותם, ומטרתם היא להמיר את סימני הקריאה בסימני שאלה.