רומן זדורוב
רומן זדורוב צילום: צילום: Gili YohananPOOL | flash90

בעת האחרונה, בעקבות הרשעת רומן זדורוב, וכן בקשת המשפט החוזר לעובדיה שלום שב והתעורר העניין הציבורי בסוגית  הטיפול בסיכון הודאות השווא.

בתוך כך הופיע כמשב רוח מרענן גילוי דעת בנושא ובו 42 חתימות של אקדמאים ומשפטנים בכירים. על אף חשיבות גילוי הדעת, רשימה זו נועדה להביא לציבור הרחב עמדה אחרת.

בגילוי הדעת נטען כי יש לחוקק דרישת תוספת ראייתית מסוג "סיוע" לראיית הודאה באשמה, הניתנת מחוץ לכותלי בית המשפט, בדרך כלל במשטרה (להלן: גילוי הדעת).

ייאמר מיד, כי אנו מסכימים לכך שהודאות עלולות להתברר כהודאות שווא וכי אנו שותפים לעמדה בדבר הנזק ולעוול הנוראים שבהרשעת חפים.

אולם, לדעתנו הדרך למזער את הסיכון מפני הרשעה בשל הודאת שווא היא דרך שונה מזו המוצעת  בגילוי הדעת.

בספרנו על מהות הספק הסביר, העומד להתפרסם אי"ה בקרוב (הוצאת נבו), אנו מציעים לנתח את חומר הראיות בשיטה של העלאת השערות והפרכתן. שיטה זו מכונה על ידינו: אסטרטגיית ההכרעה הפלילית. לפי אסטרטגיה זו  בהינתן חומר ראיות כלשהו, כולל כזה הכולל את הודאות הנאשם, על בית המשפט לבחון השערות חפות שהועלו על ידי הגנה, וכן להעלות השערות כאלו מיזמתו.

השערות חפות אלה צריכות לעמוד במספר דרישות על מנת, שניתן יהיה לקבלן ובכך לזכות את הנאשם:

דרישה אחת היא שהנימוק לקבלת השערת החפות לא יהיה נימוק שניתן להכליל אותו לכל מקרה דומה ובכך לא תתאפשר אכיפה אפקטיבית של המשפט הפלילי. דרישה זו אנו מכנים בשם החסם השיטתי.

דרישה שנייה היא שההסתברות להשערת החפות נוכח הראיות המפלילות לא תהיה הסתברות כה מזערית כך שאין חשש ממשי להרשעת חף (לשם האילוסטרציה, הסתברות  אחד לכמה מיליונים  שהשערת החפות היא אמת). דרישה זו מכונה על ידינו החסם ההסתברותי.

הפועל היוצא מעמדה זו בהקשר של בחינת הודאות הוא שבהינתן הודאה של חשוד במקום לדרוש תוספת ראייתית כלשהי יש להתבונן על מכלול חומר הראיות  ולשאול האם יש בו להצדיק קבלתה של השערת חפות קונקרטית. לשם כך על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את הגורמים השונים להודאות שווא כפי שפורטו בספרות (כולל דו"ח ועדת גולדברג, 1994) ובפסיקה רבת שנים (בכלל זה חיפוי על העבריין האמיתי, איום על המודה מצדו או מטעמו של מבצע העבירה, ייאוש מן הסיכוי להיות מזוכה במשפט על בסיס הראיות הקיימות, לחץ בחקירה שאינו פוסל את ההודאה, לחץ פנימי, שכנוע פנימי של חשוד חף שביצע את העבירה, רצון לרצות את החוקרים, הרגשת אשם חרף אי ביצוע העבירה, רצון להימנע מהרשעה בעבירה אחרת, חמורה יותר בעיני החשוד ועוד).

על בית המשפט לבחון השערות חפות שהן בגדר קונקרטיזציה של מימוש גורמי הסיכון להודאת שווא כזו, על נסיבות המקרה שלפניו. אם בסוף בחינה זו מגיע בית המשפט למסקנה שהשערה כזו לא נסתרת בראיות או נחסמת (בחסם השיטתי או ההסתברותי) עליו לזכות אתת הנאשם על אף הודאתו. אם כל השערות החפות נסתרות או נחסמות ניתן יהיה להרשיע על בסיס ההודאה והראיות שלצידה ככל שתהיינה.

בכל מקרה תהליך העלאת ההשערות ובחינתן ינומק באורח מלא על ידי בית המשפט ובכך יקל על בחינה ערעורית, ודין וחשבון ברמה הציבורית.

אנו רואים בהצעתנו משום יתרון משמעותי על פני דרישת הסיוע וזאת מהטעמים הבאים:

ראשית, גילוי הדעת אינו מבחין בין דרישת סיוע כתנאי מספיק להרשעה (כך שדי בהתקיימותה להרשיע ) לבין דרישת סיוע כתנאי הכרחי ולא מספיק, כאשר בנוסף לסיוע יש לבחון האם האשמה הוכחה מעבר לספק סביר. גדולה מזו:  גילוי הדעת מציע להחליף את דרישת התוספת "דבר מה נוסף" בדרישת "סיוע". אולם, לפי העמדה הדומיננטית בדין בישראל ( לפחות עד לפרשת זדורוב האחרונה- ונפרט בהמשך) הודאה בצירוף דבר מה נוסף היא תנאי מספיק להרשעה. הסתפקות בהחלפת הדרישה לדבר מה בדרישת סיוע עדיין מותירה את דרישת הסיוע כתנאי מספיק להרשעה. 

שנית, דרישת הסיוע כתנאי מספיק, מתייחסת בצורה פלקטית, כללית ובלתי רגישה למכלול הראיות הקרויות הודאה,  מחמיצה את המבט הכולל על חומר הראיות, על היחסים ההגיוניים והתוכניים בינן לבין עצמן ולבין טענותיו הספציפיות של הנאשם במשפט (בו אינו חוזר על הודאתו). תחת זו הדרישה מתמקדת בחיפושים אחרי ראיה  שתמלא אחר דרישת הסיוע. לעומת זאת, הצעתנו מחייבת מבט על מכלול חומר הראיות ורק מתוך ההתייחסות למכלול, הכרעת דינו של הנאשם.

שלישית, דרישת הסיוע כתנאי מספיק, אינה נותנת מענה לסיכוני הרשעת חפים. ייתכן מצב שבו תימצא ראיית הסיוע, אולם עדיין יש הצדקה לקבל השערת חפות. להלן שתי דוגמהות להמחשה בלבד:

דוגמה ראשונה: נניח  חשוד ברצח שהודה במעשה. נניח עוד שלאותו חשוד הזה יש מניע שהוא סכסוך וחיסול חשבונות בעולם העברייני. כעת  נניח כי ידוע שבנמצא עשרה חשודים נוספים בעולם העברייני, שלהם מניע דומה וסכסוך דומים אבל הם לא הודו באשמה. בנוסף במשפטו בוחר הנאשם שהודה כאמור להימנע מלהעיד.

בנסיבות אלו ברור כי ייתכן שמי מתוך בעלי המניע הנוסף ביצע את העבירה ואיים על אותו נאשם להודות או שאותו נאשם, בחר לחפות על המבצע האמיתי. אף על פי כן ההימנעות להעיד מהווה ראיית סיוע מכוח מצוות המחוקק, ועל כן נראה שלשיטת חותמי גילוי הדעת די יהיה בה להוביל יחד עם ההודאה לכדי הרשעה. ברור כי עדיין לפנינו חשש ממשי להרשעת חף. בדוגמה שהבאנו לעשרה בני אדם נוספים יש מניע דומה לרצוח את הקורבן. כל עוד לא נשללה השערת החפות שאדם אחר לפחות מתוך עשרה אלו ביצע את המעשה כיצד ניתן להרשיע את הנאשם?

נניח אפילו שכותבי גילוי הדעת מתעקשים על כך שראיית סיוע  תהא לגמרי בלתי תלויה בהתנהגות הנאשם. לפי גישה זו, העומדת בניגוד לחוק ולפסיקה הימנעות הנאשם מלהעיד לא תשמש כראיית סיוע,. אפילו כך אין  הסיוע המשודרג ייתן מענה מספיק לסיכוני הרשעת חפים. בדוגמה הקודמת , נניח כי נמצאו טביעות האצבע של הנאשם בזירת הפשע , אך זאת לצד  טביעות אצבעותיהם בזירה של כמה מעשרת בעלי המניע האחרים לבצע אותו פשע.  רק החשוד מודה והשאר אינם מודים. גם במצב הזה לפנינו חשש ממשי להרשעת חף בשל כך, שייתכן כי מי מן בעלי המניע הדומה שטביעות אצבעותיו נמצאו בזירה שלא הודה באשמה, הוא מבצע הרצח. טביעות האצבע של הנאשם בזירה מוכיחות לכל היותר שהיה שם בזמן מן הזמנים, לאו דווקא בזמן הקובע, כרוצח. 

דוגמה שנייה: נניח חשוד שהודה באשמה ובנוסף אדם אחר המכיר את הנאשם זה מכבר מעיד שהיה עד ראיה לרצח. עדות ראיה היא ראיה עצמאית המקיימת על פי הפסיקה מקל וחומר את דרישת הסיוע. אולם, עדיין יש לפנינו חשש ממשי להרשעת חף. אולי העד משקר? אולי לעד יש מניע לטפול האשמת שווא על החשוד? אולי הוא טועה בתום לב? , בכל המקרים האלה ניתן אף לשער כי אולי נמסרה ההודאה  משום שהחשוד לאור קיומה של עדות כזו על אף חפותו הוכרע למסור הודאה מחמת ייאושו בסיכויי משפטו (ומה הפלא שיתייאש אם נדרש לשם ההרשעה אך סיוע להודאה?)

רביעית, במישור המשפט המצוי בישראל  דרישת הסיוע כתנאי מספיק להרשעה, היא אף בבחינת רגרסיה להתפתחות המשפטית החשובה במשפט הישראלי בהקשר זה. בפרשת הרשעתו של זדורוב, הודה הנאשם ברצח, הן בפני מדובב והן בפני חוקריו, אולם על אף הודאותיו לא הסתפק בית המשפט, (כך סברה ונהגה הן דעת הרוב  והן דעת המיעוט) אך בראיית סיוע. והנה, ראיות סיוע ללא ספק היו קיימת בתיק, למשל שקריו של זדורוב לגבי סוג המכנסיים שלבש ביום הרצח, הראיה בדבר הקיסם במנעול המקלט, עדותה של הפסיכולוגית בדבר מצבו הנפשי של זדורוב כ- "נסער" בזמן סמוך לאחר הרצח, אמירתו של זדורוב לאחר השיחה עם ראובן ג'נאח כי ילדה נפלה בשירותים כאשר ג'נאח לא ידע כי המנוחה נמצאה בשירותים. כאמור על אף כל אלה  בחן בית המשפט האם סך כל חומר הראיות מעלה ספק סביר באשמה. מכאן שהסתפקות בראיית סיוע במקום דבר מה נוסף, מסיגה לאחור  את ההגנה  מפני הרשעת חפים.

הצעתנו לקבלת אסטרטגיית הכרעה הפלילית מייתרת את דרישת הסיוע גם כתנאי הכרחי להבדיל ממספיק להרשעה. כאשר בית המשפט מציג  את מכלול הראיות ובוחן באם השערת החפות ניתנת להפרכה במקרים דומים ואינה בעלת הסתברות מזערית, הרי שעיקרון ההגנה מפני הרשעת שווא של חפים מיושם ממילא באורח המיטבי. אחרי ככלות הכול גם דרישת הדבר מה הקיימת בפסיקה וגם דרישת הסיוע שהוצעה בגילוי הדעת נועדו להשיג דבר אחד: מזעור הסיכון שמדובר בהודאת שווא שתוביל להרשעת חף והנה הצעתנו אינה מסתפקת ב"קירובים" או ב-"כמה יריות" לעברה הכללי של המטרה אלא באחיזת השור בקרניו.

אם רוצים למזער את הסיכון להודאות שווא מה מתאים יותר מלהקים חובה שיפוטית לבדוק באורח מעמיק, תוך היזקקות לספרות המשפטית והחכמה שנצברה במהלך שנות הפסיקה האם סיכון כזה עשוי להתממש  תחת בנסיבות והראיות במקרה הספציפי. כמה טובה תצמח אם כך ייבחן חומר הראיות וכך אף ינומקו באורח מפורט ממצאי בית המשפט הן כשהכרעתו הרשעה והן שהכרעתו זיכוי.

לסיכום, עד כמה שהמסקנה עשויה להישמע מפתיעה, ההגנה הטובה ביותר לנאשם  מצויה דווקא בביטול כל דרישה פורמאלית לחיזוק ההודאה ותחת זו הפעלה קפדנית של אסטרטגיית הכרעה המוצעת. 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו