מאסתר עד ושתי

לפני כמה שנים התנהל שיח ציבורי רועש ונוקב על מקום האישה היהודית והדרת נשים.

אני לא יכולה להסביר כמה שמחתי על שהייתי במהלכה של חופשת לידה. לכל תוכניות הבוקר שביקשו לארח אותי, וכולן צלצלו יותר מפעם אחת, יכולתי לומר: "מצטערת, אני בדיוק מניקה" בלי שאשמע כאילו אני מתחמקת במקרה הטוב, או שאין לי מה להגיד במקרה הרע. והרי כל מה שהייתי אומרת, מישהו היה מצקצק בלשונו ומסנן בין שיניו "שטפו לה את המוח. מסכנה". מהיכרותי את התקשורת, אני יודעת שיש מקומות שבהם צריך להיות גם חכם וגם פיקח, ולא להיכנס כלל. התקשורת לא באמת מעוניינת בדיון ובהחלפת מסרים, ולכן לא היה אפשר לומר דבר שיתקבל או לכל הפחות יישמע. באותם ימים העדפתי פשוט לשתוק, וזה דבר שלא קורה לי הרבה.

יהודים 2.0

כעת מעמד האישה קיבל דיון מחודש בתקשורת, והפעם עם מפנה משמעותי. כמעט כל שבוע אנחנו מתבשרים על עוד בעל עמדת השפעה שניצל, הטריד, כפה עצמו על אישה בסביבתו. הנשיא, השחקן, המפקד, ראש העיר ועוד. חלקם הורשעו, אחרים לעולם לא יקבלו את עונשם. אך כולם בעזות דחוצפה הטילו מורא על נשים בסביבתם. פתאום השיח על פירוד ושמירת דיסטנס לא נשמע כל כך תלוש.

כמו כמעט בכל נושא, החילונים בטוחים שהם השדרוג שלנו. הם לקחו את ערכי היהדות ועשו עדכון תוכנה, ואנחנו הגרסה העתיקה, הלא מעודכנת, זו שכבר מזמן אין לה תקנה או חלקי חילוף. זהו המצב גם בנושא מעמד האישה. בעוד הדתיים נתפסים כדוחסי נשים לירכתי האוטובוס, החילונים כבר מזמן מנופפים בדגל המתקדם של שחרור האישה. מהמטבח אל העולם הגדול. הם נתנו לה כלים לכבוש, להשיג את מבוקשה, להגשים את עצמה. אבל להיות לב לבו של הבית? כמה משתכרים בזה? פאסה!

פורים מתחבר לזה כמו כפפה ליד. בתור נערה, זכור לי איך סביב פורים התעורר דיון על מעמד האישה, מימי ושתי ועד ימינו אנו. איני יודעת אם זה מכיוון שגיבורת המגילה היא אישה, או בגלל שזה סיפור על שתי נשים. האחת ושתי החזקה, ראשונת הפמיניסטיות, שראשה נערף מכיוון שעמדה על זכותה לומר לא. והשנייה - אסתר החלשה, שנלקחה בעל כורחה לארמון, נאלצה להקריב את עצמה ולחיות תחת החרב, להיות סגורה בספא עד שתבין למה הגיעה למלכות. שתי הנשים נקלעו לסיטואציות קשות בעולם של שליטה גברית חסר רגישות, כך הוסבר לי אז. מזל שהתקדמנו. מזל שהיום לנשים יש זכויות. קולן נשמע בלי לערוף ראשים ובלי שייאלצו להיות כלי משחק או תחת מרות גברית שלטת.

ושתי במדור הרכילות

כיום אני מבינה שאסתר לא נבחרה בגלל יופייה המשגע. ירקרוקת משהו, מפרגן לה רש"י. בוודאי לא חלשה או כלי משחק בין מרדכי ואחשוורוש. אפשר ללמוד אין סוף על חוכמתה וערמומיותה. איך בחוכמה וחן נשי יהודי כבשה את לבו של המלך, ושל כל הממלכה. איך בסבלנות וטקטיקה היא מחד ציוותה על הגברים היהודים לצום עליה, ומאידך ידעה מה לבקש בזמן הנכון ובמקום הנכון, והצילה עם שלם. ואת כל אלו היא עשתה תחת אותה מעטפת של ערכים ארכאיים של תורה ומצוות.

ואם אני חוזרת לרגע לסיפורה העגום של ושתי, האישה החזקה, בעלת הייחוס, זו שנתנה לאחשוורוש את הלגיטימציה למשול, האישה הראשונה שבהחלטה של רגע המלך קץ בה ובחרון אף נפלטה מחוץ לסיפור ובמקומה המלך לקח לו נערה צעירה. סיפור קשה. טוב, נו, זה היה פעם. בימים ההם. טרום עידן שחרור האישה. מזל שבזמן הזה הכול יותר נאור. או שאולי מצב האישה פחות טוב ממה שרוצים להאמין. כי לי זה נשמע מוכר מאוד. אישה ראשונה שהוחלפה באישה חדשה, נאה ממנה. נדמה לי שקראתי כמה סיפורים דומים דווקא במדורי הרכילות של אלו שמאמינים שהם בעלי הערכים המשודרגים.

נשיקות מרנג עם רוטב תותים

מחילה שאני מלחיצה, אבל פסח בפתח. ולמרות שמדובר בשבוע בלבד, רובנו נכנס ללחץ רציני ממחסור החמץ. אני מתחילה בסדרת מתכונים לכבוד החג, כדי שלא ניפול שוב לעולמם של תפוחי האדמה.

אני בוחרת להתחיל עם המתכון הזה, כי הוא לא שרויה ולא קטניות. הוא קל ומהיר ואפשר להכין אותו כמה ימים לפני ליל הסדר בהנחה שאתם מספיק זריזים בהכשרת המטבח.

מצרכים :

3 חלבונים

1 כוס סוכר, אני ממליצה להשתמש בסוכר דקדק

1 חבילת תותים (אפשר גם כאלה מהפריזר, אם לא בא לכם לנקות אותם ומחרקים וחול)

אופן ההכנה:

מרנג היא קציפת חלבונים וסוכר. ישנם מספר רב של סוגי מרנגים שמתאימים לקינוחים שונים, זו הגרסה הקלה ביותר.

מקציפים רק את החלבונים. כאשר הקצף מתחיל להלבין, אחרי שתיים-שלוש דקות, מתחילים לשפוך באיטיות את הסוכר פנימה. ממשיכים להקציף עד שמתקבל קצף מאוד יציב ומבריק, כמו שמכינים קצפת מעט לפני שהיא מתפרקת.

מכניסים לשקית זילוף, רצוי עם צנתר באיזו צורה שתרצו. אם אין צנתר, עושים חור קטן בשקית. את שניהם אפשר לקנות במחיר לא גבוה בחנויות בישול ואפייה. אחרי שמכניסים את הקצף, יש לסובב את פתח השקית ולהחזיק כדי שהכול לא יברח. את היד השנייה יש להחזיק לקראת הצנתר כדי לייצב את יציאת הקצף.

מניחים נייר אפיה על תבנית תנור ומזלפים גומות של קצף. זו טכניקה שלומדים אותה תוך כדי ניסיון. אם אתם מכינים את הקצף נכון, הוא יחזיק את הצורה. אם לא, הוא יהפוך לשלולית. לא נורא. עדיין טעים.

אופים בחום של 100 מעלות (אם התנור לא מדויק תורידו ל‑95) לפחות שעה, עד שהקצף מתייבש והופך לנשיקה. בודקים אם הוא מתנתק בקלות מנייר האפייה.

נשמר כמה ימים בקופסה אטומה.

לרוטב: מרסקים את התותים בבלנדר מוט, ושופכים מהרוטב על הנשיקה.

ולמי שרוצה ממש לצ׳פר: ממיסים בכלי על הפלטה שוקולד מריר עם מעט מים. לוקחים מזלג, טובלים אותו בשוקולד ומפזרים חוטי שוקולד חם על הכול.

ayakremerman@gmail.com