תשובתה של אסתר

אסתר, שמתחילה את המגילה כדמות פסיבית ומתבוללת, מסיימת אותה עם גילוי עוצמות שהיו חבויות בה וחיבור הדוק לעמה

תגיות: בשבע 687
הרב אמנון בזק , י"ג באדר ב תשע"ו

תשובתה של אסתר      -ערוץ 7
הרב אמנון בזק
צילום עצמי

בעלי הסוד נוהגים לומר על יום הכיפורים: "כפורים – כמו פורים", ובכך הם יוצרים זיקה בין יום הכיפורים לבין חג הפורים.

קשר זה קיים גם על דרך הפשט, שכן סיפורה של מגילת אסתר הוא סיפור של תיקון ושל תשובה – כעיקר מהותו של יום הכיפורים, ובמרכזו עומדת דמותה של אסתר המלכה.

המפגש הראשון עם אסתר לאחר עלייתה למלכות מראה עד כמה התנתקה אסתר מהנעשה בממלכה בכלל ומעם ישראל בפרט. לאחר שנגזרה גזרת המן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" (ג, יד), מרדכי קורע את בגדיו, "וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" (ד, א). והתגובות הקשות מגיעות מכל מקום שבו יושבים יהודים: "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספק, שק ואפר יוצע לרבים". אולם כאשר אסתר שומעת על כך שמרדכי מסתובב בלבוש שק, היא כלל אינה מודעת לאפשרות שהוא נוהג כך כביטוי אבל וכתשובה על גזירת המן. המגילה מתארת זאת באופן אירוני מאוד: "ותבואנה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה ותתחלחל המלכה מאוד" – וגם דומה כאילו חלחלתה נובעת מהשמועה על הגזירה, אך מיד מוסיפה המגילה: "ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קיבל" (ד, ד). כלומר, אסתר סבורה שמשום מה מרדכי איבד את בגדיו, ועל כן היא ממהרת להלביש אותו בבגדים. נשים לב לכך שזו הפעם היחידה במגילה שבה ההתייחסות לאסתר היא כאל "המלכה" – לא "אסתר" ואף לא "אסתר המלכה", אלא "המלכה" בלבד – כמי שאיבדה את כל זהותה האישית והתנתקה מכל מה שסבב אותה בעבר.

רק לאחר שמרדכי סיפר לה על גזירת המן, נודע הדבר לאסתר, אך גם בשלב זה היא לא מיהרה לקבל את השליחות שהטיל עליה מרדכי, "לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה" (ד, ח). על אף שגורלו של עם ישראל כולו נתון בידיה, היא העדיפה בשלב הראשון שלא לסכן את חייה, אלא להישאר פסיבית גם אם במחיר זה עם ישראל יאבד. החשש "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום" הוא רגע קשה של ניתוקה של אסתר מעם ישראל.

ברם, בנקודה זו מתרחשת התפנית. מרדכי מטיח בפניה של אסתר את המשפט המשמעותי ביותר במגילה: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (ד, יג‑יד). מרדכי טוען, למעשה, שאם אסתר תבקש לנתק את גורלה מגורלו של עם ישראל, היא אכן תתנתק מגורל זה, אך בדרך הפוכה: מה שיקרה הוא לא שאסתר תינצל ועם ישראל יאבד; אלא בדיוק להפך: עם ישראל יינצל, ואסתר ובית אביה הם אלו שיאבדו. שכן אדם מישראל מחויב לכרוך את גורלו עם גורלו של עמו, ואם יעשה כך מובטח לו שהוא יינצל "ממקום אחר". אולם אם לא יהיה מוכן לסכן את עצמו למען עמו, הוא לא יזכה לראות ברווח ובהצלה של העם שמגורלו בחר להתעלם.

התפנית של אסתר

ואכן, לאחר ששמעה אסתר את הדברים החריפים הללו מפיו של מרדכי, רוח אחרת הייתה עמה. היא קיבלה החלטה עקרונית – לשוב ולהתאחד עם עמה. משום כך היא מבקשת תחילה ממרדכי לחבר גם את העם אליה: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עליי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום גם אני ונערותיי אצום כן", ולאחר מכן מבטאת את מסירות הנפש שקיבלה עליה במילים פשוטות: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי".

תיקון זה מבטא יותר מכול את תהליך התשובה שעברה אסתר, ויפה תוארו הדברים במדרש: "תדע לך במרדכי, בשעה שדיברה עמו אסתר דברים שלא כהוגן קצף עליה, ואלו הן דברים שדיברה שלא כהוגן, בשעה שאמרה 'ואני לא נקראתי', מה השיבהּ? 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת'. וכשחזרה ודיברה עמו כהוגן הודה לדבריה, ואלו הן דברים שדיברה בדרך ארץ, בשעה שאמרה 'לך כנוס את כל היהודים' העביר כל דבריה, שנאמר 'ויעבור מרדכי' ואומר 'מי א‑ל כמוך נושא עוון ועובר על פשע'" (אליהו רבה פרשה א).

מכאן ואילך משתנה כל דמותה של אסתר. מדמות פסיבית שעושה את כל אשר מצווה עליה מרדכי, הופכת אסתר להיות זו שמצווה – "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר" (ד, יז). בחוכמתה, אין היא מיישמת את הציווי של מרדכי, ואין היא הולכת ישירות למלך לבקש מלפניו על עמה, שכן היא מבינה היטב שצעד זה יחרוץ את גורלה ואת גורל עמה למוות. במקום זאת, היא טווה בכישרון תוכנית שמטרתה לתקוע טריז בין המלך לבין המן, לעורר את חשדותיו של המלך בהמן, ורק כשהשעה הייתה אכן כשרה לכך – היא ביקשה מלפניו על עמה.

תשובתה של אסתר הייתה אפוא לא רק שיבה למחויבותה אל עצמה ואל עמה, אלא גם חשפה כוחות חדשים באישיותה שעד עתה לא באו לידי ביטוי. מאסתר למדנו עד כמה גדול כוחה של תשובה, ועד כמה תשובה אינה רק חזרה לנקודת הראשית, אלא גם פתח לגילוי של התחדשות והתפתחות שיש בכוחן לפעול גדולות ונצורות, עד כדי ישועת עם ישראל כולו.