תמורה לאגרה

אגרת הגודש היא דרך טובה לוויסות עומסים בכבישים הפקוקים, אבל אפשר לשפר אותה באמצעות קיזוז מהמס על הדלק

תגיות: בשבע 687
שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , י"ג באדר ב תשע"ו

תמורה לאגרה          -ערוץ 7
ייסעו – ישלמו, לא ייסעו – לא ישלמו. פקקי תנועה בגוש דן
צילום: אורי לנץ, פלאש 90

דמיינו יחד איתי עיירה קטנה, אי שם באמצע שום מקום, יושבת על גדותיו של נהר.

תושביה הבוגרים עובדים כולם במפעל הממוקם על גדתו השנייה של הנהר, בדיוק מול העיירה.

בכל בוקר עולים מאות תושבי העיירה על הסעות מאורגנות, נוסעים חצי שעה צפונה לגשר הגדול שעל הנהר, וחצי שעה דרומה בחזרה למפעל. כל יום לפנות ערב עולים העובדים על ההסעות ונוסעים שעה שלמה בחזרה הביתה. יום אחד החליטה מועצת העיירה לבנות גשר בין העיירה למפעל להולכי רגל, שיקצר את הדרך לחמש דקות ברגל. אולם מהר מאוד התבררה הבעיה. בגלל מגבלות התקציב נבנה גשר צר מאוד, וכך מצאו את עצמם התושבים ממתינים שעה שלמה בתור כדי לעבור על הגשר החוצה את הנהר.

בישיבת מועצת העיירה שהתכנסה חודשיים לאחר חנוכת הגשר טען איזידור, החבר הצעיר במועצה, כי כספי העיירה המעטים בוזבזו לשווא: "קודם לקח לנו שעה להגיע למפעל, ועכשיו לוקח לנו שעה להגיע למפעל". תיאודור, זקן החברים, העלה רעיון משונה. "אני מציע להתקין מחסום אוטומטי בכניסה לגשר. מי שישלשל דרך המתקן האוטומטי מטבע של עשרה שקלים למימי הנהר, יוכל לעבור בגשר". המחסום הותקן והמתקן החדש נכנס לפעולה, וראה זה פלא. תושבי העיירה התחלקו לשני חלקים. אלו מעדיפים לנסוע שעה בהסעות המאורגנות בחינם ולא להפסיד עשרה שקלים בכל מעבר, ואלו מעדיפים להפסיד עשרה שקלים בכל פעם ולקצר את זמן ההגעה למפעל בחצי, כי התור כמובן התקצר.

בישיבה הבאה הציע איזידור רעיון מהפכני: "במקום להשליך את המטבעות לנהר ולתת להם להיסחף עם הזרם, נשים מתחת למתקן תיבה, נאסוף את המטבעות, וכשיצטברו מספיק מטבעות נוכל לבנות עוד גשר", וכך אכן היה.

לרעיון המהפכני של תיאודור ואיזידור קוראים בשפה מודרנית "אגרת גודש". מי שנוסע בנתיב המהיר בכניסה לתל אביב מכיר אותו. ככל שהפקק בכניסה לתל אביב כבד יותר, כך מחיר הנסיעה בנתיב עולה. אלא שהרעיון באגרת גודש הוא כולל יותר. כל נסיעה בכביש שיש בו גודש בשעות הגודש חייבת בתשלום. התוצאה היא שרק מי שחייב לנסוע באותו מקום בזמן הגודש ייסע שם. מי שיכול לדחות את הנסיעה בשעתיים, או מי שבשבילו נסיעה ברכבת היא אופציה, יעדיף לעשות זאת. נכון, בעלי אמצעים תמיד יוכלו להרשות לעצמם לשלם ולנסוע. מצד שני, כמו שגילו תושבי העיירה מסיפורנו, יש למעשה שתי אופציות: או שכולם סובלים בצורה שוויונית ובחינם, או שניתנת הבחירה האם לסבול בחינם או לסבול פחות אבל בתשלום.

כדי להפוך את אגרת הגודש להגיונית עוד יותר, אפשר לקזז את ההכנסות ממנה מהמס על הדלק. למעשה, המס על הדלק הוא אגרת גודש לא יעילה. מטרת המס היא לגרום לנו לנסוע פחות, אלא שהוא אינו מבדיל בין שעות שונות ובין כבישים שונים. אפשר בהחלט לקבוע שבסוף כל שנה ייבדק כמה כסף גבתה המדינה באגרת גודש, ולקבוע כי סכום זה יקוזז באופן משוער מהבלו על הדלק בשנה העוקבת.

פתרון לכאורה

לו הייתי אפידמיולוג, מומחה למחלות מדבקות, והייתי מזדמן בשבוע שעבר לישיבת ועדת הכספים של הכנסת, ייתכן שהייתי מצרף את הפופוליזם לרשימת המחלות המדבקות. בחדווה בלתי מוסברת הצביעו כל חברי הוועדה, בלי יוצא מן הכלל, בעד הצעת החוק להגבלת שכרם של מנהלים בכירים בחברות פיננסיות. על פי ההצעה שאושרה, שכר הבכירים יוגבל לפי 44 מהשכר הנמוך ביותר בחברה, או פי 35 מעלות השכר הנמוכה ביותר בחברה. ההצעה שאושרה כוללת גם תקרה של 2.5 מיליון שקלים בשנה, שמעבר לה לא יוכל השכר לעלות גם בכפוף לתנאי הקודם. כדי להתמודד כביכול עם פרצות אפשריות בחוק, נקבע כי לצורך חישוב השכר הנמוך יילקחו בחשבון גם עובדי כוח אדם ועובדי קבלן שעובדים בעבור החברה.

אז למה בעצם מדובר בפופוליזם? מכמה סיבות. הראשונה: מה עשו רע דווקא מנהלי החברות במגזר הפיננסי? למה דווקא להם אסור להרוויח הרבה? במה שונה מנהל בנק ממנהל רשת מרכולים או ממנהל רשת בתי קפה? הסיבה השנייה היא חוסר ההתמודדות של חברי הוועדה עם שאלות משמעותיות שעלו בדיונים לקראת החקיקה. למשל, מדוע באף מדינה בעולם המערבי לא נהוגה הגבלה שכזו? מה הם לא יודעים שאנחנו כן? הסיבה השלישית היא חוסר מחשבה מספיקה על התוצאות הבעייתיות שעלולות לנבוע מההצעה ועל מגוון הדרכים שעדיין נותרו פתוחות למי שמבקשים לעקוף אותה. לצורך העניין, נסו לדמיין איתי שתי התרחשויות אפשריות. הראשונה: בישיבת הדירקטוריון מתכנסים החברים ומבקשים לבחון העלאה בשכרם של כל עובדי הניקיון והאבטחה בחברה, כדי שאפשר יהיה להעלות את שכר המנכ"ל. השנייה: בישיבת הדירקטוריון מתכנסים החברים ומבקשים מרואה החשבון של החברה שיטות לעקוף את החוק ולשלם למנכ"ל בונוס שמן על הישגי השנה החולפת. איזה משני התרחישים נראה לכם ריאלי יותר?

ולמה בכל זאת ההצעה איננה קשקוש מקושקש? כאן צריך להסביר, ממש בקצרה, מהי בעיית נציג. בעיה זו מתעוררת כאשר מי שאמור לכאורה לייצג את האינטרס של פלוני, מייצג בפועל אינטרסים אחרים. דוגמה אקטואלית: בבנקים ובחלק מהחברות הפיננסיות מי שנחשבים בעלי שליטה אינם מחזיקים אפילו ברוב המניות. מי מחזיק ברוב המניות? הציבור הרחב, אני ואתם, באמצעות קרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות, קרנות נאמנות וכדומה. כל הגופים הללו אמורים לכאורה לייצג את האינטרס של בעלי המניות בדיונים על קביעת שכר המנהלים הבכירים, כי כל שקל שהמנהלים הללו מקבלים בא לכאורה לפחות על חשבונם. אלא שהנציגים הללו עובדים בגופים שהם בעצמם חלק מחגיגת השכר הזאת, ולכן האינטרס שהם מייצגים בפועל אינו זהה בהכרח לאינטרס שהם אמורים לייצג.

אז כן לחוקק את החוק? עדיין לא בטוח. בעיה בלי פתרון עדיפה עשרת מונים על בעיה שנפתרה רק לכאורה. אם החוק יחוקק במתכונת המוצעת כיום, הפיכתו לבדיחה תהיה רק עניין של זמן. ואת התוצאות נאכל כולנו.