דיפלומטיה לא, מקררים כן

גם אחרי הפיגוע באיסטנבול, קשה להאמין שטורקיה תבוא לקראת ישראל, וגם בישראל לא מתלהבים מחידוש הקשר.

תגיות: בשבע 687
עמיאל אונגר , י"ג באדר ב תשע"ו

דיפלומטיה לא, מקררים כן-ערוץ 7
החששות מנאומי המועמדים לא התממשו. הילרי קלינטון בוועידת איפא"ק
צילום: Joshua Roberts, רויטרס

מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד טען שמוקדם מדי לפסוק אם הפיגוע באיסטנבול יקרב בין ישראל לטורקיה.

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר הדגיש את חובת כל המדינות להתאחד מול הטרור בכל מקום בלי יוצא מן הכלל, הבליע בדבריו מסר לטורקים: פרט לביטוי של סולידריות, הוא התכוון למסר שהרחיב עליו הנשיא ראובן ריבלין לאחר שקיבל את מכתב התנחומים מנשיא טורקיה ארדואן.

התנאי הישראלי לנרמול היחסים עם טורקיה, לאחר שישראל ויתרה לטורקים בנושא פיצויים בפרשת המרמרה, הוא שטורקיה תחדל להיות בסיס לטרור החמאסי. במערכת הביטחון שוררת פסימיות לגבי נכונותה של ממשלת טורקיה למלא תנאי כזה, לאחר שאנקרה השקיעה באחים המוסלמים ובשלוחה העזתית של אותו ארגון.

ישראל גם לא תוותר על הקשרים שהיא רקמה, לאחר הנתק ביחסים עם טורקיה, עם יוון וקפריסין. גם צלו של פוטין מרחף על כל שיפור ביחסים בין ירושלים לאנקרה. עד שטורקיה ורוסיה יסיימו את המשבר ביניהן, ולדימיר פוטין בהחלט יותר חשוב לנו מארדואן.

בינתיים אין סתירה בין יחסים דיפלומטיים קרירים, שלא לדבר על נתק גמור ביחסים הביטחוניים, ובין קיום יחסים כלכליים נרחבים עם טורקיה. יחסינו עם טורקיה דומים ליחסים בין סין ליפן, שם למרות הצינה ביחסים הדיפלומטיים ואפילו צפי למעשי איבה בין הצדדים בעתיד, היחסים הכלכליים לא נפגעו ואף שגשגו. אין בעיה שנמכור לטורקים גז ודשנים, ונקנה מקררי בקו, קרמיקה טורקית וכמובן פירות יבשים לט"ו בשבט.

העלייה ממערב אירופה תלויה בנו

כאשר המצוד של המפגע נשאת מלחם, מהפיגוע בתל אביב, נמרח על פני כמעט שבוע, רעשה הארץ. כעת הבלגים בסיוע צרפתי הצליחו ללכוד את סלאח עבדאסלאם, שעמד בראש הפיגועים בפריז בנובמבר, והבלגים טפחו לעצמם על השכם עד הפיגוע בשדה התעופה של בריסל. הבלגים יחסית טריים במשחק הזה לעומת כוחות הביטחון הישראליים. פעם אחת כבר חמק עבדאסלאם, כאשר כבר נוצר חשד סביב המקום שבו התחבא; אלא שהחוק הבלגי אוסר על המשטרה לבצע פשיטות בין עשר בלילה לחמש בבוקר, כדי להגן על הפרטיות ועל שנת הישרים, ושופט לא יבטל את האיסור על בסיס של חשד בעלמא.

אותו מבוקש מספר אחד הסתמך על תשתית ענפה. התשתית הזאת, הכוללת מעבדות נפץ ומומחים לזיוף מסמכים, מסכנת את כולם, אבל במיוחד את אחינו היהודים שבמערב אירופה. במצב כזה, עלייה לישראל של שמונת אלפים לשנה, גם אם היא שוברת שיאים מבחינת כמות העולים, היא מעטה מדי.

אחד הגורמים המעכבים את העלייה ממערב אירופה הוא אי ההכרה בישראל בתארים של עולי צרפת, גם כאשר מדובר בתחום שקיים בו מחסור בארץ, כגון רופאים. מתברר שאבו גילדה עדיין חי ובועט ומבקש למנוע תחרות. נכון שחייבים לדאוג לרמה מקצועית נאותה בישראל, אבל לא מדובר בבוגרי שלוחת אוניברסיטת לטביה אלא בבעלי תארים מוכרים. בשביל חלק מהעולים בפוטנציה יש אלטרנטיבה מחוץ לישראל; נכון, היחס למהגרים באירופה אינו מסביר פנים היום, אבל מדינות המערב עדיין יקלטו בשמחה בעלי כישורים ובעלי אמצעים. צורכי השעה מחייבים את הממשלה הישראלית להתגבר על החסמים, ולפעול באותה יצירתיות ומסירות נפש שהביאה אלינו השבוע את שרידי הקהילה המפוארת בתימן.

שוב מחוזרים

ועידת השדולה למען ישראל, איפא"ק, התחילה מתוך חששות. הארגון ספג ביקורת משמאל ומימין על המאבק שניהל בסוגיה האיראנית. הקיטוב במערכת הפוליטית האמריקנית איים לגלוש לתוך הארגון, במיוחד לנוכח מועמדותו מעוררת המחלוקת של דונלד טראמפ, שכמה גורמים בתוך ומחוץ לוועידה התכוננו למחות נגדו. המועמד היהודי ברני סנדרס הבריז לארגון, כי סבר שעדיף לשמור על מעוזו בתוך האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית. גם נאומו של סגן הנשיא ג'ו ביידן היה מאוזן מדי: עבאס חייב לגנות את הפיגועים, ביבי חייב לעצור את ההתנחלויות ושני המנהיגים מאכזבים את הממשל.

מה שצרם ביותר בנאומו של ביידן היה קשור לתוכנית הפיצוי שישראל תקבל, בגין התחזקותה של איראן כתוצאה מהסכם הגרעין ועסקאות הנשק עם מדינות ערב שנועדו להרגיען. ביידן פסק שישראל לא תקבל את כל מה שהיא רוצה אלא את מה שהיא צריכה. בשלב זה המצב היה תיקו, ותיקו במגרש הכי ביתי לישראל הוא הפסד.

אז הגיעו נאומיהם של הילרי קלינטון ויריביה הרפובליקנים והחזירו את הסומק ללחיים. קלינטון, על בסיס ניצחונה הסוחף בשבוע שעבר, כבר אינה חוששת מסנדרס ויכולה להתמרכז. הפרשנים כבר ראו בנאומה יריות פתיחה במאבק מול טראמפ, אבל אפשר גם היה לראות בנאום ביקורת על אובמה ושיבה לעמדות מסורתיות, כגון שמירת הפער האיכותי של ישראל וחשיבות המזרח התיכון לארצות הברית. קלינטון גם הדגישה את הרצון לשקם את היחסים עם נתניהו, ובניגוד לאובמה שביקש להבליט את ההבדלים בין ארצות הברית לישראל כדי לשכנע את הערבים שהם יכולים לבנות על האמריקנים, קלינטון שללה את הגישה הזאת. הלשון שלה כלפי איראן הייתה תקיפה הרבה יותר. נכון שאסור לבטוח בנאומי הבחירות של הקלינטונית, אבל טוב להיות מחוזרים שוב.

כצפוי נאומי הרפובליקנים לא אכזבו, ואם קלינטון סברה שהבטיחה את תמיכת היהודים בשיעורים שמועמדים דמוקרטיים רגילים לו, היא תיאלץ לעשות חושבים. טראמפ הוכיח בנאומו שגם יהודים עשירים ומשכילים נשבים בקסמו וששים להשתחרר מהתקינות הפוליטית. בשורת מחץ שלו, שזכתה לתשואות ממושכות, הייתה: "זו שנתו האחרונה של ממשל אובמה... הידד!". הוא תקף את קלינטון על חלקה בהסכם איראן, כפי שעשו יתר המתחרים שגם הבטיחו לשפר את היחסים עם ישראל אחרי צינת ממשל אובמה. טד קרוז הזכיר לצופים ולעיתונאים שמאז 1948 פלשתין אינה קיימת. לסיכום, הסיוטים לא התממשו, ומועמדי שתי המפלגות יתחרו על התואר מי יותר מתאים לתקן את הנזק שגרם אובמה.