מתוקף שלטון המשפטנים

המצאת עקרונות וטענות על פי "רוח החוק" – כך מטרפדת המשנה ליועמ"ש את רפורמת המינויים בשירות הציבורי

תגיות: בשבע 687
שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , י"ג באדר ב תשע"ו

מתוקף שלטון המשפטנים-ערוץ 7
דינה זילבר
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

חוות הדעת שפרסמה השבוע (שלישי) המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, בהסכמתו של היועמ"ש מנדלבליט, בנושא רפורמת המינויים הבכירים בשירות המדינה, צריכה לדעתי להילמד בבתי ספר למשפטים.

קשה למצוא דוגמה יפה, מאלפת ומדהימה כל כך בפשטותה, לדרך שבה הממסד המשפטי מנהל את חיינו בלי כל בסיס חוקי. סתם, כי ככה נראה לו נכון.

קצת פרטים: הרפורמה שיזם נתניהו כוללת למעשה שני שינויים מרכזיים בהליך מינוי הבכירים בשירות המדינה: האחד הוא שהמשנה למנכ"ל, מספר 2 בהיררכיה המקצועית בכל משרד ממשלתי, יהיה גם הוא משרת אמון בדומה למנכ"ל, כך שגם הוא ימונה על ידי השר. השינוי השני: ועדות איתור למשרות בכירות יציגו בפני השר הממנה שלושה מועמדים אפשריים ולא מועמד אחד כפי שהדבר נעשה כיום, מה שהפך בפועל את השר לחותמת גומי למינויים.

בנוגע לשינוי הראשון, זילבר רואה שני "קשיים". ראשית, "הרחבתו המשמעותית של חריג הפטור ממכרז כפי שהוא מעוגן כיום בהחלטות הממשלה הרלוונטיות". ובנוסף לכך "הפרת עקרון היסוד המקובל בשירות המדינה ולפיו אלו הממלאים משרות אמון אינם יכולים להוות חלק מההיררכיה הניהולית והמקצועית במשרד הממשלתי. וזאת, לשם שמירה על אופיו הממלכתי-מקצועי של שירות המדינה ומניעת חשש מפני פוליטיזציה של השירות".

לא יותר מהרהורי לב

בואו נדבר על זה רגע בנחת. מה בעצם הבעיה שזילבר רואה? שהשינוי מנוגד להחלטות ממשלה רלוונטיות. רק שזילבר מתעלמת לגמרי מכך שהשינוי שנתניהו מבקש להעביר אמור לעבור בהחלטת ממשלה. ברור שהוא מנוגד להחלטות הקודמות, ובדיוק בגלל זה נתניהו רוצה להעביר החלטה חדשה. אז איפה כאן הבעיה?

נעבור לקושי השני. זילבר טוענת שההחלטה מנוגדת ל"עקרון היסוד המקובל בשירות המדינה...". עכשיו ניזכר מאיפה הכול התחיל - מהרצון לבצע רפורמה בשירות המדינה. ומה מהותה של רפורמה? שמשנים בה עקרונות יסוד מקובלים.

עכשיו, בשם החלטות הממשלה הקודמות ו"עקרון היסוד המקובל" (על מי? ממתי? למה?) קובעת זילבר שההצעה כפי שהובאה אינה חוקית. על בסיס מה? לא ברור. שימו לב (ועוד נחזור לזה) שלא מוזכר כאן שום חוק, ואין שום הפניה לפסיקה משפטית רלוונטית. הרהורי לב ותו לא.

כדי להשלים את הפארסה יש לזילבר הצעה מעניינת: למנות בלשכת המנכ"ל אדם במשרת אמון שיקראו לו "משנה למנכ"ל". האדם הזה יוכל אמנם לעסוק בכל מיני דברים, אבל הוא לא יוכל לתת הוראות לדרג המקצועי במשרד. בקיצור: צחוק מההצעה.

בנוגע להצעת השינוי השני, קובעת זילבר כי היא "פוגעת בעקרונות המכרזיים שלפיהם ההליך יהיה הליך תחרותי ושוויוני, ולפיכך, קיימת מניעה משפטית מאימוצה". תקראו שוב את המשפט ותנסו להסביר לי, כי אני מודה שלא הבנתי. נגיד שאני מבין מה הם ה"עקרונות המכרזיים" (ואני לא משוכנע שדינה זילבר בעצמה מבינה את צירוף המילים שהיא יצרה), מה להם ול"מניעה משפטית"?

זילבר מוכנה לקבוע בדוחק שבמקרה שבו ישנם שניים או שלושה מועמדים שלדעת ועדת האיתור המידה שבה הם ראויים לתפקיד גבוהה, ניתן להורות לוועדה להציג את שניהם או את שלושתם. אולם לטענתה במקרה כזה "כאשר הוועדה תמליץ על מספר מועמדים, יהיה עליה לנמק את החלטתה בפירוט, להתייחס לפערים שבין המועמדים עליהם המליצה ואף לדרג בין המועמדים שנמצאו כמתאימים ביותר; וכי אם השר יבקש למנות מועמד שלא דורג ראשון על ידי הוועדה, יהיה עליו לנמק את החלטתו".

לו אני הייתי יושב בוועדת איתור שכזו, הייתי מסרב לקבוע שיש יותר ממועמד אחד ראוי ביותר, ולו רק בגלל כאב הראש שמציבה בפניי חוות הדעת של זילבר. בקיצור, גם מהשינוי השני שביקש נתניהו לבצע זילבר עושה צחוק.

זילבר אמנם עשתה משני השינויים שביקש נתניהו להוביל עפר ואפר, אבל זה לא הספיק לה. היא החליטה בנוסף לכך שגם שני השינויים הקלושים שהיא השאירה לנתניהו הם מוגזמים. לטענתה, "מנקודת מבט כוללת, משמעות הדברים היא הסטה נוספת של נקודת האיזון הקיימת ביחס למינויים בשירות המדינה בין האינטרסים הלגיטימיים של הדרג המיניסטריאלי בקידום המדיניות שלשמה נבחר, לבין הצורך בשמירה על שירות מדינה בעל אופי ממלכתי, מקצועי ושאינו-פוליטי, כמתחייב מהוראות חוק שירות המדינה (מינויים), במידה המתקרבת לכדי מניעה משפטית מבחינת המהלך הכולל".

לאור זאת היא מזהירה את "הדרג המדיני" ש"יתחשב בנתון זה טרם גיבושן של הצעות נוספות בתחום המינויים בשירות המדינה". או בקיצור: אל תחשוב אפילו לעשות עוד שינויים בתחום המינויים בשירות המדינה, כי אני מיד אשים לך רגל.

לאן נעלם החוק?

בכל חוות הדעת הארוכה שזילבר כתבה אין שום הפניה לחוקים או לפסיקות משפטיות. כל כולה מבוססת על "עקרונות" שחצבה זילבר ממוחה הקודח וממוחם של הקודמים לה בתפקידים הללו. במקום היחיד שבו מזכירה זילבר חוק מסוים, מדובר בחוק שירות המדינה מינויים. אפשר היה לצפות לפיכך שהאזכור יכלול הפניה לאחד מסעיפיו של החוק, אבל לא לחינם הפניה כזו איננה בנמצא. כי מה שזילבר מספרת ש"מתחייב מהוראות החוק", כלומר "הצורך בשמירה על שירות מדינה בעל אופי ממלכתי, מקצועי ושאינו-פוליטי", אינו מופיע בחוק בשום מקום.

אגב, לא לחינם הוא לא מופיע. לו הייתם מספרים לבן גוריון, שחתם על החוק בשנת 1959, שאלו הן המסקנות שאתם מסיקים מהחוק, הוא היה מבקש לשלוח אתכם בדחיפות להסתכלות פסיכיאטרית. החוק לא קובע בצורה כזו את אופיו של שירות המדינה ואפילו לא רומז לכך. החוק עוסק בשורה ארוכה של הוראות לגבי התנהלות שירות המדינה, שהחלטת הממשלה איננה סותרת ולו אחת מהן. לו הייתה הרפורמה סותרת סעיף חוק כלשהו, זילבר הרי הייתה מזדרזת להצהיר על כך. העובדה שאפילו היא איננה טוענת שזה המצב מוכיחה שגם היא לא באמת מאמינה במה שהיא כותבת.

הדרך שבה חוות הדעת הזאת מנוסחת, מאפיינת למרבה הצער יותר ויותר חוות דעת של משפטנים בשירות המדינה. השאלה שהמשפטנים הללו שואלים את עצמם איננה "האם החלטה פלונית היא חוקית", אלא "האם החלטה פלונית היא ראויה". אם החלטה מסוימת נראית להם לא ראויה, גם אם אין בה שום בעיה חוקית, הם כבר ידאגו לקבוע שיש "מניעה משפטית" לקבל אותה.

ואיך תנומק "המניעה המשפטית"? אחרי שעברתם איתי על חוות הדעת אתם כבר מכירים את שלוש השיטות. הראשונה: הסתמכות על החלטות קודמות של הגוף שאותו ההחלטה הנוכחית באה לשנות. השנייה: המצאת "עקרונות יסוד" מהאוויר שלפיהם ההחלטה איננה חוקית ולכן אין לקבל אותה. והשלישית: לספר שההחלטה מנוגדת לרוחו של חוק פלוני או אלמוני, בלי כל קשר למציאות.

וכך, בשיטות האלה ממש, מנהל הממסד המשפטי את מדינת ישראל.