אחת ממצוות חג הפורים היא מצוות ה'עד דלא ידע' המפורסמת - לשתות עד שלא נבחין בין 'ארור המן' לבין 'ברוך מרדכי' אם מתוך שכרות או שפשוט נרדם ומתוך כך לא נדע מה ביניהם. דבר זה נתון במחלוקת, אבל כך או כך צריך להבין מה פשר הדרישה להגיע למצב של 'עד דלא ידע'.
במשך כל השנה שני הכוחות הללו משמשים אצלנו בערבוביה. לפעמים אנו מתעלים לעשיית הטוב ולפעמים נופלים ומתרחקים על ידי עבירות. אבל בימות השנה הרגילים, כשדעתנו עלינו, אנו מצליחים להסוות את עשיית הרע ולהבליט בעיניי הבריות רק את הטוב שאנו עושים, ולהיראות צדיקים כלפי חוץ
השנה זכיתי לחשוב על כיוון נוסף בדברי הגמרא המופלאים: "אמר רבא, מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". רש"י מפרש - "לבסומי - להשתכר ביין".
הגמרא מביאה מעשה מופלא מאוד על כך שרבה ורבי זירא, מגדולי האמוראים, עשו סעודת פורים יחד והשתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת כשהתפקח, ביקש עליו רחמים והחיה אותו. בשנה שלאחר מכן, כשהציע רבה לרבי זירא להשתתף עמו בסעודת פורים כבכל שנה, ענה לו רבי זירא: "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא", כלומר: אמנם בשנה שעברה הצלחת להחיות אותי, אך מי אמר שגם השנה יתרחש לי נס? הדברים נפלאים ותמוהים כאחד ובאמת הרבה מהמפרשים לא הסכימו לפרש את הדברים כפשוטם כי ייפלא בעיניהם שרבה, מגדולי האמוראים, יגיע לכדי כך.
ובאמת - מה הוא החיוב להגיע למצב של 'לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'? ומה מוסיף על כך הסיפור על סעודת רבה ורבי זירא? נראה לי שניתן לומר שמרדכי, כראש עם ישראל, מסמל את הטוב המוחלט - עשיית המצוות והקשר ההדוק לקב"ה. לעומתו, המן הרשע מייצג בדיוק את ההפך - יצר הרע, זרעו של עמלק, שכל עניינו להרחיקנו מה'.
במשך כל השנה שני הכוחות הללו משמשים אצלנו בערבוביה. לפעמים אנו מתעלים לעשיית הטוב ולפעמים נופלים ומתרחקים על ידי עבירות. אבל בימות השנה הרגילים, כשדעתנו עלינו, אנו מצליחים להסוות את עשיית הרע ולהבליט בעיניי הבריות רק את הטוב שאנו עושים, ולהיראות צדיקים כלפי חוץ. בכך, יש לומר, אנו עושים שקר בנפשנו. דבר זה דומה מאוד להבדל בין גנב לגזלן. היינו חושבים שהגזלן שגוזל את חברו לאור יום ללא מורא גרוע מן הגנב הבא במחתרת, אבל הפלא ופלא - מספרת התורה שגנב שנתפס בגנבתו משלם תשלומי כפל לעומת הגזלן שצריך רק להשיב את הגזלה אשר גזל. הגמרא
במשך כל השנה, אולי בצדק, אנו מתנהגים קצת כמו אותו הגנב אשר מתהלך בין האנשים ומבליט את ה'מרדכי' שבו בעוד שבינו לבין קונו עושה לפעמים גם מעשי 'המן'מבארת שדבר זה הוא מפני שהגנב מחשיב את הבריות יותר ממה שהוא מחשיב את ריבונו של עולם ולכן הוא מסתתר מהם בבואו לגנוב. לעומתו הגזלן לא מסתתר מאף אחד ובכך לפחות לא מחשיב את הבריות יותר מה'.
במשך כל השנה, אולי בצדק, אנו מתנהגים קצת כמו אותו הגנב אשר מתהלך בין האנשים ומבליט את ה'מרדכי' שבו בעוד שבינו לבין קונו עושה לפעמים גם מעשי 'המן'. כל זמן שיש בנו דעת אנו מצליחים לתמרן ולשחק כאוות נפשנו ולהראות עצמנו כצדיקים. אך יום אחד בשנה דורשים מאיתנו להגיע למצב שבו אין אנו מבחינים בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'. להוריד את המסך ולהציף לעצמינו את הדברים שצריכים תיקון במשך השנה.
אולי לשם כך הובא מיד הסיפור על סעודתם של רבה ורבי זירא , כדי לתקן אצלנו ספק אחר המקנן בנו. במשך כל השנה כאשר אנו מסתכלים על רבותינו נראה לנו שאין זו חכמה גדולה להיות הוא: "הוא לא מתמודד עם היצר הרע איתו אני מתמודד", כך נראה לנו. לכן מביאה לנו הגמרא את הסיפור על רבה שכאשר הוא מגיע למצב של 'עד דלא ידע' מתגלים אצלו כביכול כוחות עצומים עד כדי רצח חלילה. לומר לך - דע לך, גם רבה, הענק שבענקים, מתמודד עם כוחות עצומים. אדרבא, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואולי באמצעות הסיפור על כך שהחיה רבה את רבי זירא רצתה לומר לך הגמרא שבכל יום ויום כאשר אדם מתגבר על יצרו ומכניעו דומה הדבר כתחיית המתים כפשוטו.
פורים שמח!
אבי.
---
מתוך מגזין ערוץ 7