חיפה. אביב. אצל סבא אלי, שלא ידעתי שקוראים לו אליהו, ואצל סבתא מינה. לפני פסח, בצהריים, לא הבנתי למה אימא שלי מתעקשת שאתלבש יפה: "מה שונה היום מאתמול, אימא? מה השתנה הלילה הזה?"

צלילי תשובתה של אימא מתנגנים בי עד היום: "מה זאת אומרת? זה חג!"


הבית של סבא וסבתא שלי היה על חוף 'בת גלים' בחיפה, חמישה מטרים מהחוף. השורה הראשונה המשקיפה אל הים. באותם זמנים זה לא נחשב לשטח נדל"ני מעורר קנאה וחמדה. זה נחשב למיקום בעייתי וזול
אז לא ידעתי מה זה 'חג'. ידעתי רק שדני ('דני הקטן', אני נקראתי 'דני הגדול') ושירה, בני הדודים שלי, יהיו שם. ידעתי שאפשר לשחק ולרוץ בחצר החולית, שבה באר ישנה עם משאבה חלודה, וגם לעלות לגג ולזרוק אבנים מגובה עשרה מטרים.

הבית של סבא וסבתא שלי היה על חוף 'בת גלים' בחיפה, חמישה מטרים מהחוף. השורה הראשונה המשקיפה אל הים. באותם זמנים זה לא נחשב לשטח נדל"ני מעורר קנאה וחמדה. זה נחשב למיקום בעייתי וזול. המלח היה 'אוכל' את הצירים ומרקיב את תריסי העץ. כל הקירות החיצוניים, כולל גדר המרפסת בצורת המשושה שפנתה אל הים הפרוע, היו אכולים מ'הרוק של הים'.

שלושה דברים אהבתי, בהיותי בן שמונה עד עשר, בסדר הפסח:

התירוש. לשמוע קטעים מוכרים שהצחיקו אותי מההגדה. לשחק עם דני הקטן מתחת לשולחן כשכל המשפחה ה'משעממת' קוראת בהגדה, ואנחנו נהנים שם מתחתיהם.

לא הערכתי את הסדר כי לא הייתה לי הכנה לתוכן ולערך האדיר שלו ושל סבא שלי, סבא אלי ז"ל. סבא שלי עבר את השואה, התאלמן והוגלה. לאחר שהגיע לארץ הוא סבל מרעב ומייסורים רבים, ובכל זאת נשאר יהודי מאמין שקיים את אמונתו עד יומו האחרון. גם סבתא מינה שמרה על שתיקתה, צניעותה וקטנות גופה, וכמעט שכחתי לציין את חִנהּ המיוחד.

ּהיו לי אז המון דודים ודודות. כשהתבגרתי גיליתי שהם בכלל לא היו דודים ודודות שלי. כולם, גם רחוקים כמו אחיות של בת דודה של סבתא שלי, נקראו דודיי ודודותיי ולא 'קרובי משפחה'. הגולה והשואה הן שקראו להם 'דודים'. דוד הוא 'אהוב' בשיר השירים.

מי הוא האדם החירותי בעיניי? את התשובה מצאתי בסדר לימודי במשנה במסכת אבות פרק ו', משנה
האדם החירותי שבחרתי בו הוא הדָבֵק בה' יתברך, במעשים ובמצוות שציווה, לשם שמיים. זו החירות האמִתית
ב'. את המשניות הוריש לי סבא אלי ז"ל: "...והמכתב מכתב א-לוקים הוא, חרות על הלוחות. אל תקרא 'חרות', אלא 'חירות'. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה תדיר הרי זה מתעלה".

רבי שמואל אוזידה, תלמידו המובהק של רבי חיים ויטל והאר"י הקדוש ז"ל, ב'מדרש שמואל' מרחיב: "העוסק בתורה הוא בן חורין מהמאורעות הקשות וממקרי הזמן. הוא מושגח מאִתו יתברך כפי מידת דבקותו. והסיבה להיותו בן חורין מהמקרים הרעים שהוא נדבק במי שהוא מעל המערכה, מעל המערכת, הטבע וכדור הארץ.

הוא נדבק בבלתי מוגבל ובבלתי נשלט. גם אם יבואו ייסורים על אותו 'דָבֵק', הוא לא יתפעל מהם אלא יקבל אותם בסבר פנים יפות. כי הוא יכיר באמת ובתמים כי הייסורים לא ירעו ולא ישחיתו אלא רק את הגוף, אך לא את השכל, אליו לא יגיעו. כי הדברים הגשמיים כולם להבל ותוהו נחשבים בעיניו על כן אינם נחשבים כלל. והשכל של הדָבֵק טבול בא-לוקות, ובו ברוך הוא וברוך שמו אי אפשר לנגוע או להזיק. מחשבתו מוגנת, מעל הטבע" – כך עיקרי דבריו של רבי שמואל.

האדם החירותי שבחרתי בו הוא הדָבֵק בה' יתברך, במעשים ובמצוות שציווה, לשם שמיים. זו החירות האמִתית.

חג חירות שמח לכל בית ישראל!

באהבה,

דני.

---

מתוך מגזין ערוץ 7