זכיתי לגור במקום מיוחס. ביישוב שלנו דר בגאון "הזָקָן הכי מפורסם בצה"ל".
משפחת יונגרייס היקרה מגדלת 14 יהלומים ליראת שמיים. אחד הבנים המשרת כקצין בצה"ל נקרא לאחרונה להסיר את זקנו, והאב חירף את נפשו והתראיין באמצעי התקשורת כדי למחות נגד הגזירה - והצליח! הוא שאב כוחות לכך מאמו, ניצולת שואה, שחוותה את ידיה הארוכות והארורות של המפלצת הנאצית. הכאב שפילח את לבה כשסיפרו לה שצבא קודשנו, ולא אחר, מחפש לאיים על זקן נכדה, הוא שנתן את העוז והחוסן לעמוד על המשמר ולצלוח את המשימה.
אכן, הזקן הוא סמל.
והנה, מתברר שהדעות חלוקות לגבי המראה המזוקן. מחקר שנערך לפני כארבעים שנה מצא שפרופסורים עם פנים לא מגולחות נחשבו כפחות אמינים בעיני תלמידיהם. ואילו מחקר אחר שנערך בשנים האחרונות הראה בדיוק את ההפך - גברים שהופיעו בפרסומות עם זקן מטופח נחשבו אמינים יותר מהמגולחים למשעי. כנראה שהגורם החשוב בהטבת הרושם החיצוני טמון בטיפוח הזקן.
קיימים עוד סמלים קלאסיים שחשיבותם מוטלת פתאום בספק, שנעלמו לנו משדה הראייה בשנים האחרונות: כמעט אין טלפונים ציבוריים וממש כבר אין אסימונים, לא קונים גזוז בקיוסק, והוא עצמו הפך מזמן לפיצוציה. את הנעליים לא מצחצחים כמעט ובדרך כלל מכבסים אותן, וכמובן שכבר לא שולחים מברקים ולא קונים בייגלך במשקל במכולת. ואלו הן רק כמה טעימות של מה שהיה ואיננו.
סמל רפואי
כך גם עם הסטטוסקופ.
לפני מאתיים שנה, רופא צרפתי אחד גלגל נייר לצורת קונוס וכך הגביר את האפשרות לשמוע את קולות הלב. השכלול הבא היה אוזנייה וצינור גומי בדמות הסטטוסקופ, שאִפשר קשב מדויק ללב. ואכן, עד לפני שנים מספר כל סטודנט לרפואה ענד לצווארו בגאון את הסטטוסקופ, בדרך כלל בזווית מיוחדת, כדי שעין לא תפספס את הוד מעלתו ואת סמל המעמד. עם השנים הצורך בהחצנת המעמד יורד, והסטטוסקופ רק מבצבץ מהכיס של החלוק.
אך לאחרונה ישנן תהיות לגבי מעמדו ונחיצותו ככלי עזר לרופא. קיימים היום בכל עמדה בחדר מיון ובחדרי טיפול למיניהם מכשירים דיגיטליים משוכללים שמחליפים את כל המכשירים שדורשים בדיקה פיזית, ידנית, אנושית, ואלו בתחרות בינם לבין המכשירים החדשים ידם תמיד על התחתונה. האם הרפואה של פעם עוד קיימת? איזה הורה לא שואף לסמיכת ביטחון מוחשית כשהילד שלו מעלה חום? פעם היינו מחייגים למרפאה, מזמינים תור דחוף ומתיישבים בחדרו של הרופא כאשר הוא מאזין בסטטוסקופ ללבו ולנשימתו של הילד-נשמה שלנו, מתבונן על לובן עיניו, בודק את גרונו כאשר הפעוט מפסק את שפתיו מלוא לוגמן, ומניח את כף ידו החמה על מצחו החם עוד יותר של האוצר שלנו... היום כמעט פג תוקפו של ד"ר סטטוסקופ. הרי יש טובים ממנו, ביניהם ד"ר פייסבוק וד"ר ווטסאפ. אך מעל כולם מנצח פרופסור גוגל, תחת פיקודו של רב החובל אינטרנט.
השיח האינטרנטי בכלל והרפואי בפרט פתוח וחופשי לכל מאן דבעי, ללא קשר למומחיותו. מסתבר שאפשר להפוך למומחה רפואי גם ללא עשרים שנות עמל ויגיעה עם לילות לבנים סביב ספרים עבי כרס, קריאת וכתיבת מאמרים, עבודה קלינית סביב מיטת החולה בימים ובלילות, בשבתות ובחגים. לכל נושא יש לד"ר פייסבוק תשובה: מהפרעות באכילה ועד למינוני תרופות.
אבל המידע המועבר כחוכמת ההמונים עלול להיות מוטעה. אך לא רק מוטעה - אלא גם מוטה. האינטרנט מאפשר תהודה לא פרופורציונית של קולותיהם של קבוצות מצומצמות בעלי דעה נחרצת העומדת בניגוד לנוהל הרפואי הסביר, כמו המתנגדים לחיסונים. וכן, גם לבעלי אינטרסים... ענווה, ענווה אני מבקשת. בוודאי כשמדובר בבריאותו של האחר, כולל ילדים רכים בשנים. שתפו, שתפו - אך אל תוותרו על ד"ר סטטוסקופ.
החיוך שמאחורי הזקן
והנה מתברר שאפילו מומחים לרפואת הלב זונחים אותו. בעבודה שבוצעה לאחרונה בארה"ב נמצא שיותר מחמישים אחוזים מהקרדיולוגים שהאזינו ללב בעזרת סטטוסקופ, פספסו אבחנה של אוושה בלבו של הנבדק. לאחרונה החלו להשתמש בסטטוסקופ שמהדהד את קולות הלב דרך אפליקציה בטלפון הסלולרי. כך שהרופא, שנמצא בחופשת סקי בחרמון, יוכל להאזין לקולות ולהכריע מה ומי דורש טיפול, ואף לתעד את הקולות ברשומה הרפואית האלקטרונית שלו.
קיימות גם תוכנות שיפענחו את הקולות שהסטטוסקופ קולט, ויחסכו מהרופא מלהפעיל את הקופסה השחורה שבראשו כדי למצוא אבחנה. כאשר יחזור ידידנו מחופשת הסקי לעבודה הקלינית בבית החולים, יענוד בכיסו אקו-לב ידני, שיחליף את הסטטוסקופ המיושן. אך עדיין ישנם רופאים שנלחמים בגסיסתו של הסטטוסקופ האהוב, אותו ענדו על הצוואר לאות גאווה אלמותי למקצוע הכי מחוזר בעולם. אותם רופאים סנטימנטליים מבקשים את המגע האנושי, את היד על הכתף, את המבט בעיניים.
רבות דנים בתכונות גופניות ובהשפעת התורשה על עיצובן, אבל אותי דווקא מעניין עד כמה העולם הרגשי שלנו הוא נרכש או שמא מורש? והנה, מחקר עדכני הצביע על כך שעכברה שלא התחברה לריחה של פריחת הדובדבן המליטה גורים שאף הם לא רוו נחת מניחוח זה. לפי זה אני מניחה שהפחד שלי מכלבים הועבר לנכדיי בגֵנים, בתהליך לא מודע ובלתי נשלט, ולא שהם ירשו אותו חס ושלום בעקבות הצרחות ההיסטריות והעיניים המבוהלות שהם פוגשים כאשר פודל קטנטן חוצה את המרחב של סבתא.
ולמה אנו ההורים, לעת זקנה, שנולדנו להורים שונים, ובוודאי לא חולקים נתונים תורשתיים זה עם זה, נהיינו דומים? אולי זו השפעת הסביבה ואורח החיים המשותף. אז זהו שלא. מחקר מצא כי האמפתיה היא הגורם המכריע. זוגות שמזדהים זה עם זה מחקים את הבעות הפנים זה של זה, וכך נמשכים קווי הדמיון.
בעיניי הזקָן מוסיף רוב חן לזיו פניו של עוטרו. את האיש הכרתי רק לאחר שגידל זקן. התמונות שלו בלי זקן אינן שייכות לי. הן זרות לי. עם השנים החיוך שלו, מתחת לשפם ולזקן, מתחיל להידמות לחיוך שלי, עד שנדמינו לאחים.
אמרי נא אחותי את. האומנם?
לתגובות: drchana2@gmail.com