יחצ"ן בשליחות היהדות

בבית שלו לא תמצאו טלוויזיה ואין שם גם חיבור לאינטרנט. את דף הפייסבוק שלו הוא פתח רק לפני שנה. הוא מאוד לא אוהב את אור הזרקורים, ומדיר את רגליו מאירועי הברנז'ה התקשורתית.

אפילו את התמונות מברית המילה של בנו, שבהן הוא נראה עם כמה מחבריו הטובים – מהבכירים ביותר בעולם התקשורת הישראלי, הוא מסרב לפרסם.

ולמרות כל ההסתייגויות הללו, מוני אנדר הוא יחצ"ן במקצועו. הוא מצוי בקשרים טובים מאוד עם ראשי מערכות מדיה מהגדולות בישראל, שאת שמותיהם הוא לא מאשר כמובן לפרסם. עם חלק מהם יש לו יחסים של חברות אישית קרובה, והוא מלווה מהפכים רוחניים שעברו ועדיין אינם ידועים עדיין בפרהסיה.

וכמובן, כמו כל יחצ"ן – גם הוא דוחף אל מהדורות החדשות, ערוצי הטלוויזיה, האינטרנט והעיתונים אייטמים, מאמרים פרי עטו, סרטים דוקומנטריים וכתבות. אז את מי הוא מיחצ"ן, תשאלו? התשובה לשאלה זו יכולה להסביר גם את התנהלותו הלא-ברנז'אית בעליל.

מוני אנדר עובד בדוברות של תנועת חב"ד תחת הדובר המיתולוגי של התנועה, מנחם ברוד. הוא אמנם עמל על כך שיופיעו בתקשורת אייטמים על הרבי ועל אלפי השלוחים של החסידות, אבל הלקוח שהוא מיחצ"ן בפועל גדול בהרבה.

מבחינתו לא מדובר רק בחסידות חב"ד, אלא בהפצת יהדות באשר היא: קמפיינים לקראת החגים סביב מעגל השנה, מאמרים בענייני השעה המביעים את עמדת התורה – מפשרת הכותל ועד לשימוש בסמארטפון, וקירוב לבבות שמגיע עד תוכניות הפריים-טיים, ועל כך – בהמשך.

אנדר, כמו אלפים מאחיו החסידים, חי בתחושת שליחות. אמנם לא אקזוטית כמו בנפאל או בניו-זילנד, אבל חשיבות המשימה שנטל על עצמו לא נופלת בעיניו מעריכת ליל סדר לאלפי מטיילים ישראלים בהודו.

לא תאמינו מי לומד תורה 

מבחינת תנועת חב"ד, אנדר (37) הוא סוג של תגלית. כאברך צעיר לאחר החתונה, ששאף יחד עם אשתו לחיים של שליחות חב"דית דווקא בישראל, הגיע לפגישה עם ראש מערך השליחות של חב"ד בישראל, הרב יוסף אהרונוב. הלה זיהה תוך כדי שיחה את כישוריו התקשורתיים של אנדר וכיוון אותו למגרש הדוברות.

"הוא הסביר שזה צורך השעה, להראות את הפנים היפות של היהדות גם במגרש התקשורתי", נזכר אנדר. ממרחק השנים והעשייה בתחום, אנדר אסיר תודה: "אני מודה לו על הבחירה הזאת. הוא לא רק התאים מכסה לסיר, אלא גם הצביע על הצורך הכי נכון באותה שעה. יכולנו אמנם כמשפחה לפעול טוב באיזו שכונה כשליחי חב"ד. אבל רוב היהודים שאביא להם ספר קודש – הם ישאירו אותו לשכב על המקרר, כי הם פשוט לא שם. צריך קודם ליצור את הסדק בחומה בינינו, את המכנה המשותף שיאפשר את הזרימה, ואז לעבור לדבר על יהדות נטו".

אנדר, שהכשרתו המקצועית היחידה הייתה סמיכה לרבנות, הפשיל שרוולים, נכנס למערך ההסברה של התנועה והחל לטוות קשרים עם אנשי עיתונות ותקשורת מכל הסוגים. כאמור, עם חלקם הוא הגיע לרמה של חברות אישית מעבר ליחסי יחצ"ן-עיתונאי.

"יש לי ולרעייתי מאות ידידים עיתונאים, את חלקם חיתנו, אנחנו מלווים אותם בשמחות ובעצב, בהליכים רפואיים, במעבר דירה - בכל דבר שיש ליהדות מה להגיד בו. בעיניי הם יהודים לפני הכול, לכן הם חשובים לי והזהות היהודית שלהם חשובה לי", הוא מסביר את פשר הקִרבה החברית. אנדר הוא גם איש סודם של כמה מבכירי העיתונאים בישראל, אבל הוא אינו מוכן לחשוף אותם.

"אני לא אוהב את זה שנהיינו חברה שרק רוצה לספר. אדם עושה משהו – מיד הוא חייב לצלם. אני שונא את זה. יש לי שיעורי תורה עם עיתונאים שעל פי הכתיבה שלהם לא היית מדמיינת שהם קשורים למשהו כזה. חלקם מביאים לי פתק כדי שאניח על ציונו של הרבי כשאני נוסע לשם. בעיניי זו שליחות אדירה".

איזו השפעה יש לכך? הרי זה לא שאנחנו רואים חדשות לבקרים עורכי מהדורות חדשות ועיתונים שחוזרים בתשובה.

"אני לא מצפה שהם יחזרו בתשובה", הוא מדייק, "אבל זה גורם להם להתייחס בצורה יותר אוהדת ליהדות. הם זוכרים שיש להם חבר חרדי, שיש לו את כל הסטריאוטיפים של ימני ודתי – אבל הוא חבר שלהם. נכון שאולי לא כולם כך, אבל עצם זה שאחד מהם התחיל להניח תפילין – זה עצום בעיניי. בשבילו זה תהליך אדיר, אני יודע איפה הוא היה, מה הסביבה שלו. אני מעריץ את האדם הזה". אנדר כמובן מסרב לחשוף בכתבה את שמו של העיתונאי המדובר, אבל אוף רקורד הוא נוקב בשם שלכל הדעות החזיק בתפקיד בכיר ומשפיע.

אם הם רחוקים כל כך מהיהדות, מדוע הם מוכנים לקבל ממך אייטמים?

"אני מנסה למצוא את החלון שדרכו אפשר להכניס אייטם על יהדות שעומד בקנה מידה מקצועי, ובכל זאת נותן את הנופך של היהדות המסורתית האמיתית. מעבר לכך, הם יודעים שאני לא עוד מוצר. אני מייצג את היהדות ואת חב"ד, בעיניהם זה דבר שהוא יותר מכל מוצר צריכה. נכון", הוא מודה, "זה לא קל להכניס אייטם. יש כללים ונורמות מה נכנס ומה לא. אבל אני עושה מאמץ שבכלי תקשורת גדול יזכירו משהו על פורים שאינו כמה עולה קילו של אוזני המן, אלא גם משהו על המשמעות של מגילת אסתר".

פרסומי ניסא הגדול בעולם

אנדר, בעל החזות הצנועה והשקטה, מתגלה כלא ביישן בכלל כשצריך לקדם את היהדות. הוא לא מסתפק בהכנסת אייטמים שישודרו לכלל הצופים, אלא דואג גם לאווירת החג במערכות התקשורת עצמן. "בכל שנה אנחנו מגיעים מדי חג לבקר במערכות התקשורת, מביאים לשם את שמחת החג, מדברים על מנהגי החג. אני מביא להם מצות שמורות בפסח, חנוכייה שאנחנו מדליקים יחד בחנוכה, תקיעת שופר בראש השנה".

פעולה מעניינת בהקשר זה בולטת דווקא בחנוכה, ואנדר מכנה אותה "פרסומי ניסא הכי גדול בעולם". בשמונת ימי החנוכה, דולקת לה חנוכייה מאחורי הקריין שמגיש את מהדורת החדשות של ערוץ 2, ומאירה את המסך למיליוני הצופים בישראל לאורך כל זמן המהדורה. הזכויות, כמובן, שמורות לאנדר.

אם נחזור לעבודת היחצ"נות – מה זה אומר לעשות יחסי ציבור ליהדות בתקשורת?

"למשל, ביום האישה הבינלאומי הכנסתי אייטם על נשים שליחות חב"ד. זה אייטם שמשלב גם נשים, גם בינלאומיות, אבל על פי היהדות וההלכה. אני למשל מזהה נקודות שצריך לחזק בתדמית היהודית. מביע דעת תורה בדברים שעל סדר היום".

העבודה ההדוקה הזאת מול מערכות תקשורת חילוניות לא מציבה אותך בפני דילמות הלכתיות?

"כשאתה הולך לפי הספר, לפי הוראות התורה – הדברים די ברורים. התחום האפור אינו כל כך אפור. אתה יודע מה מותר ומה אסור. יכול להיות אולי שמישהו יאמר: אני לא מוכן לדבר עם אישה על יהדות. אני אומר: אם אין שם חשש הלכתי, כן אדבר איתה על יהדות, אם אין מישהו אחר שיעשה את זה. אני גם לא אעשה אייטם שישודר בשבת, גם אם יציעו לי לשדר אותו בתוכנית עתירת רייטינג. לפעמים אני כותב לעורך יותר מזה: אני מבקש שלא תעבוד על האייטם בשבת, גם אם הוא לא ישודר בשבת".

לפני שמונה שנים, כחלק ממימוש היעד שהציב לעצמו להפיל מחיצות בין המגזרים, לקח אנדר נשימה עמוקה וצלל למים קרים מאוד מבחינתו: שעשועון טלוויזיוני בפריים-טיים של ערוץ 2. בצעד נדיר, שגם עורר בשעתו מחלוקת חריפה בתוך הציבור החרדי, החליט אנדר להיעתר להצעה שקיבל מאחד מידידיו בתקשורת ולהתמודד בתוכנית הטריוויה 'אחד נגד מאה' בהנחייתו של אברי גלעד.

"הרעיון היה כל הזמן באוויר, ומישהו מאנשי הטלוויזיה שאל אותי: למה שלא תנסה? כשהבנתי שזה רק טריוויה ואין פה הליכה על חבל דק, התייעצתי עם המשפיע שלי ובגדרים שגדרנו החלטתי ללכת על זה. למשל, שלא תהיה בתוכנית שירת נשים".

אנדר, שהגיע לשם כאברך חרדי צעיר וחסר ניסיון מול מצלמות, הופיע מול קהל גדול והועמד במרכז הבמה. שאלות הטריוויה, הלקוחות מתחומים שאין להם דבר וחצי דבר עם העולם החרדי, הוצגו בפניו בזו אחר זו. אנדר, בשקט אך בביטחון, בחר פעם אחר פעם בתשובה הנכונה, לקול תשואות הקהל ולתדהמתו של המנחה. הוא הגיע לשלב גבוה מאוד, אך קצת לפני הסוף נכשל.

מבחינתו של אנדר, ההופעה ההיא הייתה "הצלחה מסחררת, ברוך ה'", כלשונו, ולא בגלל רמת הידע הגבוהה שהציג או סכום הכסף שכמעט השיג, אך הפסיד ברגע האחרון. "אני רואה לפי התגובות שהיו מאנשים מבחוץ: פתאום הם ראו שחרדי זה אדם כמוהם, יכול לדעת ויכול לטעות, להתרגש, לספר בדיחות או דברים מרגשים. זו אולי החצי-שעה החרדית הראשונה שהייתה להם. אני גאה בזה מאוד. אני יודע גם שזה פעל פעולות. למשל, שמעתי על אנשים שהגיעו במשך שנים לכולל חב"ד ולא היו מוכנים להניח תפילין. באותו שבוע אחד מהם הגיע ואמר: היה שם בתוכנית בחורצ'יק משלכם – אז גם אני אניח תפילין".

בהפקה של תוכניות ריאליטי יש ביקוש למשתתפים דתיים וחרדים. אתה ממליץ להם להשתתף בתוכניות כאלה, כחלק מהשליחות שאתה מדבר עליה?

"לא צפיתי באח הגדול, אבל אני לא חושב שיש שם סיטואציה שתאפשר לך להפיץ את משנתך ברבים בצורה כשרה. כל הסיטואציה שם היא סביב חוסר צניעות ואיסורים שונים. יש פה קו. אל תמכור מעשיות שאתה עושה את זה כדי לקרב. יהודים מקרבים רק אם זה על פי השולחן ערוך. אם לא – אתה לא מקרב אותם ליהדות, אלא את עצמך אליהם. אל תעשה את זה בשם היהדות או טובת האומה, כי זה לא".   

החייל החרדי שניצח את צה"ל

אז איך צומח חסיד חב"ד מוסמך לרבנות, להיות נושא ונותן מול עיתונאי מדינת תל אביב ובקי במקצוע שנתפס כברנז'אי ומוחצן? אולי הכול נעוץ בבית משפחת אנדר בקריית מוצקין של לפני יותר משלושים שנה. מוני, או במקור – מרדכי, נולד למשפחה חב"דית שהייתה מהבודדות מסוגה בשכונה חילונית ברובה.

אנדר למד בבית ספר ממלכתי-דתי ומשפחתו התפללה בבית כנסת של קהילה דתית-לאומית. כך הוא התרגל מגיל צעיר להיות חריג בסביבתו ולשמור על דרכו הייחודית, ומאידך להשתלב גם בסביבה שונה. אביו היה מחנך בתיכון ממלכתי בקריית ביאליק, אמו מורה בממ"ד. "זה לא היה בדיוק בני ברק", הוא מחייך, "היינו החרדים היחידים בבניין. בסוכות, הסוכה שלנו הייתה היחידה. מצד אחד זה פחות נוח, אבל מצד שני זה מחשל אותך, יוצר גאוות יחידה. אתה חייב תמיד לדעת מה לענות, איך להתנהג. אתה לא יכול לחפף".

בגיל 14 עבר לישיבת חב"ד, ובגיל 19 קיבל החלטה לא טריוויאלית בכלל והתייצב בשערי הבקו"ם. "כשאתה גדל במקום כמו קריית מוצקין, הצבא זה לא משהו זר. אתה חי את ההוויה הצבאית", הוא מסביר את ההחלטה, ומוסיף: "בבית שלנו היה המון כבוד לחיילים, הערצה למסירות הנפש שלהם. סבתא שלי הייתה קונה כרטיסים של האגודה למען החייל, אבא היה שריונר בחטיבה 7 אצל גורודיש. אתה מבין שאתה חי פה עם כולם בסירה אחת, ואתה מבין את המורכבות שבלקיחת צד במשוואה הזאת. אז אם אתה לומד ותורם בלימוד תורה – יש לכך את מלוא ההערכה. אבל אם לא, תהיה ישר עם עצמך ותבדוק איפה אתה תורם את המאה אחוז שלך לעם ישראל".

אנדר, שמשמש גם פה לחברה החרדית בסוגיות כמו הגיוס, טוען כי הקרב של המדינה על גיוס החרדים הוא לא נכון ולא יעיל. "זה לא יקרה. במקום למצוא מתווים חלופיים, התנדבות אחרת, לצ'פר את מי שכן מתגייס – מנסים להתקטנן על סיסמאות שאין להן פתרון, הכי שווה והכי צודק. השאלה היא אם רוצים לחיות לנצח את המתח הזה, שלא משרת אף אחד".

את שירותו הצבאי עשה כחובש קרבי מוטס ביחידה 669. "הייתי החרדי היחיד, לפעמים הדתי היחיד. זה היה מאוד מאתגר, אבל מאוד מעצים", הוא משחזר. "למשל, אני סוגר שבת בבסיס לבד, רק אני בבית הכנסת, עושה קידוש, שר לעצמי, ולידי אנשים רואים טלוויזיה. זה מעצים את החרדיות שלך. אם כי", הוא מסייג, "בהחלט יש פה סיכון ולא לכל אחד יש את הכוחות לזה".

בעיה נוספת ודי קיומית שעמה התמודד אנדר בשירותו הצבאי הייתה המחסור באוכל כשר ברמת ההקפדה הנדרשת מבחינתו. "אין לך מה לאכול. הייתי ניזון בעיקר מלחם וירקות. גם מוצרי חלב לא יכולתי לאכול". בשלב מסוים הופנה אל נציב קבילות החיילים. הלה השיב לפנייתו, המבקשת לספק לו אוכל כשר למהדרין, בזו הלשון: "צה"ל אינו מספק את שיגעונותיו של כל חייל".

אז החלה חליפת מכתבים שארכה כמה חודשים בין החייל אנדר לבין צה"ל. אנדר הסביר כי אם צה"ל רוצה חרדים בשורותיו, עליו לספק להם מזון כשר בהתאם. הוא פנה לאגודה לזכויות האזרח, שעתרה בשמו לבג"ץ.

התהליך כולו הסתיים כשאנדר כבר פשט את מדיו, אולם בסופו של דבר נולדה פקודת מטכ"ל חדשה: חייל שיצהיר לפני גיוסו כי הוא אוכל כשרות למהדרין, יקבל מזון כשר למהדרין בצבא. "בל נטעה", מחייך אנדר, "מנות המהדרין אינן גליק גדול: הן מגיעות חודש קדימה, קרות, והטעם לא משהו. אבל לפחות עשו השתדלות".

לאחר שירותו הצבאי יצא ללמוד בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו-יורק, שם החל את לימודי ההסמכה לרבנות. החיבור לרבי היה מפרה מאוד בשבילו, אולם כשהגיע לפרקו חזר לישראל. הוא נישא לדסי, ילידת ירושלים, כיום מחנכת בתיכון ממלכתי בראשון לציון. השניים מתגוררים בכפר חב"ד ויש להם ארבעה ילדים.   

לא להסתפק בסיורי חלות ויז'ניץ

בימים אלה חובק אנדר ספר פרוזה ראשון בשם 'חצי חלון, חצי מראה' בהוצאת ידיעות ספרים. העיסוק בכתיבה לא זר לו מתוקף עבודתו התקשורתית, אולם כאן התפרץ אצלו צורך נפשי-אמנותי, שגם הוא חלק מהשליחות הגדולה. הספר הוא קובץ סיפורים קצרים ואותנטיים מעולמו של המגזר החרדי.

אנדר בורא דמויות אנושיות, מרגשות ומשעשעות, שמתמודדות עם דילמות יומיומיות בנגיעות מגזריות: בחורה שנתקלת בקשיי שידוכין בשל אחיה האוטיסט; ילד שנאלץ לחגוג בר מצווה במניין אפלולי של ניצולי שואה, עד שהוא מצליח להתבונן עליהם מחדש בזכות אביו; עובד קשה יום שזוכה לפתע לעלות לגדולה בגלל אינטרסים של ראש העיר; ברון סמים שנזכר בימי ילדותו כסולן מקהלת 'פרחי'; ותלמיד ישיבה חרדית שחומק בליל יום הזיכרון מבית המדרש כדי להשתתף באזכרה של חבר בגבעת התחמושת.

"אני לא חושב שאני סופר", מדגיש אנדר, "אבל יש לי המון רצון ליצור. אם לא הייתי במקצוע שלי, הייתי אדריכל או במאי, מישהו שיוצר לפי חזון".

איזה חזון יש ביצירה החדשה שלך?

"יש פה כמובן גם קול פנימי שצריך לתת לו פורקן, כמו כל אחד שכותב ספר, גם מדע בדיוני. אבל אצלנו בחב"ד חונכנו מגיל אפס לעשות כל דבר עם אימפקט, ערך מוסף. אני מקווה, וכך גם נראה לפי התגובות שקיבלתי, שהספר מחבר אנשים לטוב, להסתכלות יותר חמלתית על אנשים שנמצאים בשוליים".

אבל אנדר מכוון בספר גם למקום ממוקד יותר: "החברה החרדית סבלה במשך 67 שנה מיחסי ציבור איומים. חלק מזה באשמתה הישירה, כי כל ביצה שנקרתה בדרכם של החרדים – הם קפצו לתוכה ולא ניסו לעקוף אותה. כשאתה אומר היום למישהו 'חרדי' – זה שם תואר, אוסף תכונות של קבוצה. הוא לא מבין שזה אנשים כמוהו, עם טרדות, חששות, בעיות פרנסה, ילד חולה.

"כשאתה מבין שזה אדם כמוך – זה הסדק הראשון בחומת הניכור משני צדי המתרס. בעיניי זה אל"ף בי"ת: אי אפשר להפיץ יהדות מול קיר. אתה בא למישהו עם כתבי חסידות, והוא שואל למה אתה לא מתגייס לצבא. התקווה שלי היא שהספר ייצור סדק בחומה".

אנדר נוגע בסיפוריו בדילמות שעולות אוטומטית בכל מפגש בין חילוני חרדי. כך למשל בסיפור על קהילה של ניצולי שואה, שבה כולם נותרו יהודים אדוקים ומאמינים למרות התופת שעברו. "גדלנו פה 70 שנה עם סימן שאלה ענק, קלף שכל חילוני שולף במפגש עם חרדי: איפה אלוקים היה בשואה? ואין לך מה לענות. זה לא צריך להיות ככה. בסיפור הזה הארתי פינה אחרת לחלוטין: תראו את עשרות אלפי משפחות הניצולים שנותרו מאמינים, יותר מאמינים ממני. אז אם הם ככה, מי אתה שיהיו לך שאלות על אלוקים?".  

בסיפורים אתה רומז גם לביקורת פנימית על העולם החרדי? למשל בסיפור על החרדי שיצא בשאלה, או על החברה שמקשה על משפחה שיש בה ילד פגוע בשידוכים.

"יש אולי סיפורים שיש בהם ביקורת כלפינו כחברה, למשל בסיפור על חוזרת בתשובה שמחפשת אצל מי להתארח בליל הסדר. לא יזיק לנו כחברה לזכור את אלה שנמצאים במצב פחות מוצלח מאיתנו. אבל הסיפור על החוזר בשאלה הוא בעיניי דווקא סיפור על חרטה, התבוננות, רצון לחזור לבית אבא. הוא מדבר על הנקודה הפנימית היהודית שיש אצל כל אחד, גם אם זה עטוף בקרימינליות.

"לכן קראתי לספר 'חצי חלון חצי מראה', כי מי שנמצא בתוך זה - בשבילו זו מראה, ומי שקורא את זה מבחוץ – בשבילו זה חלון. הספר מדבר על הרובד האנושי, ולכן פונה לכל אחד".

הוצאת את הספר בהוצאת ספרים חילונית. הסיפורים עצמם גם נוגעים לפעמים בנושאים כמו טהרת המשפחה, שלא בהכרח עוברים בספרות חרדית. אתה מקבל ביקורת מתוך החברה שלך על היצירה באופן הזה?

"צריך לתת קרדיט למי שנמצא בחזית העשייה. יכול להיות שיש אנשים שיושבים בסיטואציה נינוחה ולא מרגישים שבר או רצון לתקן אותו. הם לא מבינים למה צריך לתקן את העולם. אבל אם אתה יוצא מנקודת הנחה שהיהדות שלך מושלמת רק כשהשני מפויס עם היהדות שלו, אז אתה עושה פעילות שבאמת לא היית עושה בימים כתיקונם.

"בין אם זה שליח באיזה חור בעולם שאין להם מניין ומקווה, ובין אם זו כתיבה של ספר שלא היית משתוקק לדבר עליו. אבל אתה עושה את זה כצורך השעה. למשל נושא טהרת משפחה: זו המצווה שסובלת מיחסי הציבור הכי גרועים. הבלניות הן מכשפות, המקווה זה ביצה. זו מצווה מאוד חשובה וגם כל כך נפלאה – להיטהר, לחוות מחדש, לשמר את הזוגיות.

"אז אם זה מצריך אותי להתבטא בנושא – אני עושה את זה. אין ואקום, אם אני לא אתבטא – ישמעו מישהו אחר. אני אגלה שנכנסו גורמים שמערערים את היהדות ואומרים שהם היהדות. אם החרדים ידאגו לארבע האמות הפרטיות שלהם – הם יישארו בארבע אמות בלבד. החומה לא תגן עליהם, אלא לא תאפשר להם לצאת".

הצלחת להוציא מתחת ידיך יצירה שעומדת בגבולות ההלכה. האם אפשרי ליצור תרבות שעולה בקנה אחד עם השולחן ערוך בלי לפגוע באיכות?

"הספר שלי כשר למהדרין, ואם הוא לא היה כזה – לא הייתי מוציא אותו. בתהליך העריכה אנשים רצו שאכתוב עוד דברים", הוא רומז, "אבל הם הבינו שאם כך – לא יהיה ספר. לפעמים בעבודת הקירוב יש אנשים וארגונים שחושבים שהעיקר זו המטרה. זה שעל הדרך אעשה סרט פרסומת לא צנוע – יצא שכרך בהפסדך. אין גם היתר שאתה תאכל טרף כדי שמישהו אחר יאכל כשר. ההלכה היא נר לרגליי, וכך גם הספר.

"אחד הסיפורים, שהיה קשור לבעיה של עגינות וגירושין, הצריך אותי לשבת שבועיים עם חברים, אחד דיין ואחד תלמיד חכם, וסקרנו יחד את האפשרויות להיתכנות הלכתית שתשתלב בעלילה. היה לי חשוב שלא תשתמע פה לגיטימציה שמותר לעגן אישה. אבל יחד עם השמירה על הגבולות, אני לא חושב שיש פה ויתורים אמנותיים. יש פתרונות. הסיטואציות והדמויות הן לדעתי מהשורה הראשונה, ב"ה".

בינתיים אנדר מקבל תגובות חיוביות על הספר ממגוון אנשים, כולל איש התקשורת אברי גלעד, שהעיד על עצמו כי בכה מהתרגשות בקריאת אחד הסיפורים. מבחינתו, המטרה הושגה: "עם כל הכבוד לסיורי החלות בוויז'ניץ", הוא מחייך, "זה לא נוגע במה שיש אצלנו מתחת לפני השטח. אני חושב שבעומק יש את היכולת להוציא את הדברים הכי זכים".

hagitr72@gmail.com