בשבוע שעבר הלך לעולמו כדורגלן העבר ההולנדי יוהאן קרויף.
בתקשורת הכתובה והמשודרת נאספו מיטב הפרשנים כדי להספיד אגדת דשא שהייתה בשבילם גם גיבור ילדות. הם הכתירו את האיש בתואר הכדורגלן האירופי הטוב ביותר בכל הזמנים ואחד הטובים בכלל. היו גם כאלה שהפליגו וכללו אותו בין השניים-שלושה הגדולים ביותר, מתעלמים מהנוכחות הצפופה של כדורגלני דרום אמריקה בצמרת הרשימה. כך או אחרת, מעטים יחלקו על עצם שיבוצו של קרויף בשורה הראשונה של כוכבי המשחק.
ראוי להזכיר שכשמדברים על הכדורגלנים הגדולים בכל הזמנים, כמעט תמיד מדברים על שחקני התקפה. פלה, מראדונה ומסי נחשבים לגדולים מכולם, לצד קרויף או בלעדיו. רשימה רחבה יותר תכלול בוודאי גם את פושקאש, די סטפנו, מילר, רונאלדו, רונאלדו השני ורונאלדיניו. כן, אם אתה רוצה להיות גאון כדורגל, עדיף שיקראו לך רונאלדו ולא שפרינצק. אלה החיים.
כל הכדורגלנים האלה הם שחקני קישור התקפי או חלוצים, עושי משחק וסקוררים, שחקנים שמחזיקים קבוצות שלמות על גבם. כמעט כולם דריבליסטים, שחקנים שיכולים ללהטט בכדור ולעבור מחצית משחקני היריב בדרך אל השער. כמעט כולם גם בועטי עונשין מצוינים. את גדולי השחקנים בחלק האחורי יזכירו רק כשאין ברירה, למשל ברשימת השוערים הטובים ביותר או ברשימת ההרכב הפותח הטוב ביותר. כשמדברים על הגדולים מכולם, מדברים על אלה שיוזמים, שמתקיפים, שגורמים לנו הנאה במשחקם היצירתי והמגוון. ובעיקר אלה שכובשים או מסייעים לחבריהם לכבוש.
המופע של גארי ולארי
ביום שבו מת קרויף, ובמרחק אלפי קילומטרים ממנו, הלך לעולמו גאון נוסף מתחום אחר – הקומיקאי היהודי-אמריקני גארי שנדלינג. לכאורה אין שום דבר שמחבר בין השניים, למעט הגיל הצעיר יחסית שבו נפרדו מהעולם. ובכל זאת היה דבר אחד משותף: היצירתיות, אותה תכונה חמקמקה שמאפיינת את פורצי הדרך, מבליטה את גאונותם והופכת את העולם למקום שמעניין יותר לחיות בו.
מבין השניים, שנדלינג ראוי יותר להיקרא גיבור נעוריי. בשני העשורים האחרונים של המילניום הקודם יצר האיש שתיים מקומדיות המצבים המקוריות, המבריקות והמרעננות ביותר שנראו על המסך הקטן. בשנות השמונים היה זה 'המופע של גארי שנדלינג', סיטקום לא שגרתי הזכור בעיקר בגלל שבירת הקיר הרביעי, זה שבין הבמה לקהל. שנדלינג – שגילם את עצמו, כלומר כוכב סיטקום – שוחח עם הקהל באולפן, פנה אל המצלמות, הציץ במוניטורים ולא שכח להתייחס גם לכותרות הפתיחה ולשיר הנושא הרפלקסיבי. זאת הייתה סדרה על לא-כלום הרבה לפני שזה נהיה מיינסטרים, והיא הייתה שונה ומוזרה וגאונית ומאוד לא מתאימה לערוץ הממלכתי שבו שודרה בישראל.
בשנות התשעים התעלה שנדלינג על עצמו ויצר את המופת הטלוויזיוני השני: 'המופע של לארי סנדרס', סאטירה על אחורי הקלעים של תוכניות אירוח. שנדלינג, שהיה בעברו מנחה מחליף בתוכניתו של ג'וני קרסון, גילם בסדרה את לארי, מנחה אגוצנטרי וחרדתי שנאבק על רייטינג ומתקשה להתמודד עם מערכות היחסים בחייו האישיים. ההומור הדק, הדמויות הנהדרות והיעדר הצחוקים המוקלטים הקנו לסדרה אמינות ברמה של הפקה דוקומנטרית. לא מעט סדרות נוצרו בהשראת 'לארי סנדרס', אבל רובן רחוקות מהכתיבה המדויקת ומהאנושיות שאפיינו אותה.
נועדו לקטנות
אז מה היה לנו כאן? מי הם האנשים האלה שנועדו לגדולה? מי יזכו בתהילת עולם גם אחרי שנשמתם תיפרד מגופם? אלה האנשים שיוזמים ויוצרים, היצירתיים ופורצי הדרך, אלה שאתה אף פעם לא יודע למה לצפות מהם. הגדולים מכולם הם אלה שלא מסתפקים בתוצאה הנוכחית אלא חושבים התקפה. אלה שלא מסוגלים לנוח לרגע אלא חייבים לצאת מאזור הנוחות ולתור אחר עולמות חדשים. אלה שהראש שלהם לא מפסיק לעבוד, ותמיד מחוץ לקופסה. ובמילים אחרות: כל מה שההנהגה הנוכחית שלנו היא לא.
מי שנאבק בטרור על בסיס הכלה ומיגון ועצימת עיניים, מי שמצטיין יותר כטוקבקיסט מאשר כראש מדינה או כשר, מי שעושה סיבוב פוליטי על חשבון חייל בן תשע עשרה אבל מגלה גבורה מצומצמת בהרבה נגד גורמים שמסכנים את קיומנו, מי שמנהל מדיניות חוץ שבלונית ועמוסת קלישאות בלי שמץ של יצירתיות, מי שעסוק בהישרדות אישית וחי בפחד ממה שיגידו בעולם, מי שלא מסוגל לשלוט, להעביר חוקים ולמנות שגרירים, לגבות את לוחמי צה"ל ולהיאבק על כבוד האומה – לא ייזכר כגאון וכפורץ דרך אלא כאנטי-מנהיג חסר השראה. ולמרבה הצער, כאלה לא חסרים כאן, בקואליציה ובאופוזיציה. כיום, אין לפוליטיקאים שלנו חלק ונחלה ברשימת גדולי המנהיגים בעולם. כשיבוא יומם, הם ייזכרו לטובה בעיקר מימיהם כחיילים וכקצינים. איש לא ירצה לזכור את הבונקר המשעמם והמדכדך של עידן שלטונם.
בקטנה
אביו של המחבל שנורה למוות בחברון טוען שנעשה כאן פשע. הדוד שלו דורש התנצלות מהממשלה ומצה"ל. מתברר שיש כאן תופעה מתרחבת של קרובי מחבלים שמאוכזבים ממדינת ישראל, מאוכזבים מאוד. צריך לעשות משהו לפני שיתחשק להם לארוז מזוודה מתקתקת ולהתחפף מכאן.