אני לא יודעת למה זה כך, אבל דווקא אלה שהבית שלהן הכי פחות זקוק לניקיון פסח, הן אלה שמתחילות הכי מוקדם.
טוב, בסדר, אני כן יודעת - הבית שלהן נראה כמו שהוא נראה בדיוק בגלל זה.
אני, למשל, הייתי מלאת כוונות טובות להתחיל בט"ו בשבט, כי הארונות שלי כבר מזמן חזרו לדרגת הכאוס של פרה-פסח דאשתקד. ולא ייאמן, אבל באמת התחלתי: סידרתי מגירה אחת של גרביים! מה שנשאר זה רק כל שאר הבית. קטן עלינו.
נכון לרגע כתיבת שורות אלה אני עדיין באזור היבש - סידור, מיון והשבת ביגוד תועה לבעליו החוקי. אבל הקטע הקשה באמת בניקיונות זה המטבח, כמובן. כל מילימטר דורש בדיקה ועיון, מברשת שיניים ואקונומיקה, והשילוב בין "כלשהו" ובין "כרת" הוא מתכון בדוק לאובדן שפיות זמני. כמו מצוות אחרות מהז'אנר הזה, צריך לקחת נשימה עמוקה, ולדקדק עד היכן שההשתדלות הנורמלית משגת, בלי להיגרר לרעה החולה של עצבנות דתית. כל זה, אגב, כדאי שייעשה תוך שמירה על חיוך, רוגע ושלום בית. מי שרוצה גם יכולה לזמזם שירי פסח מעמדת שפשוף הפאנלים. חה.
למישהי זורמת כמוני, לא פשוט להיכנס לעמדה הנפשית של הדקדוק. הזמנים הלא אהובים עליי ביותר בשנה הם אלה שהחמץ והפסח משמשים בהם בערבוביה. כבר כמה שנים שאנחנו עושים מאמץ להכשיר את המטבח לפני שבת הגדול, לבשל בכלי פסח ולאכול בחד פעמי. הסלון עדיין לא מנוקה, ואנחנו מותחים חבל כדי לתחום את האזור הסטרילי. זה רעיון נפלא, שחוסך הרבה לחץ של הרגע האחרון. ובכל זאת, הוא מוציא אותי מהדעת. "אהההה! הנחתי בטעות כפית חמץ על השיש הכשר!" צועק מישהו, בעוד מישהו אחר החזיר בטעות למקרר הנקי את בקבוק היין לפני שניגב אותו מפירורים רדיואקטיביים. איך אפשר להיות כל כך זהיר וערני לאורך זמן? כשהחמץ סוף סוף נעלם מהבית אני נאנחת אנחת רווחה ענקית, ומתפנה לעניינים קצת פחות הרי גורל, כמו במה להאכיל את בני הבית המורעבים עד הסדר מלבד עוגיות קוקוס.
אני לא מתיימרת לנחש את טעמי המצוות, אבל תמיד היה נראה לי שהפטנט של ביעור החמץ האבסולוטי, אין כמוהו כדי לתת לנו את תחושת החופש האבסולוטית שבאה בעקבותיו. והשחרור הנפשי עולה בהרבה על השחרור הגופני של מנוחת השרירים העייפים. גם השחרור הנפשי מעול הניקיונות (אחד המעצבנים זה לטבוע באקונומיקה בזמן ששמש אביבית זורחת וחרציות פורחות מסביב), ובעיקר השחרור ממועקת האחריות החמצית.
אבל עם הזמן, עם כל הקושי, החלק של ההכנה לחג מקבל בעיניי חשיבות גדולה משל עצמו, ולא רק כמשהו שכיף שייגמר. זה נהדר לזרום ולהחליק אותה ולחגוג אביב, אבל זה חייב להיות על בסיס של הקפדה מדוקדקת לפני כן.
כל עולם התורה והמצוות שלנו מושתת על דיוק, ופסח הוא רק דוגמה קיצונית לעניין. הכול תחום ומדוקדק, הזמן והמקום, ולא סתם מידת הזהירות היא המידה הראשונה במסילת הישרים.
אבל אפשר לומר שבכל חלקי החיים נדרשת רצינות ותשומת לב לפרטים הקטנים. יצא אי פעם למישהי מכן לעשות דיאטה? את עומדת על המשקל ולא מבינה מאיפה צץ המספר המפלצתי הזה. "איך זה יכול להיות?! פחות או יותר שמרתי..." אבל אין פחות או יותר. כל הקלוריות שלא נספרות, כי הן רק עוגייה אחת פה וקוביית שוקולד קטנה שם, נספרות ועוד איך. מה שנכנס, נכנס.
זהירות: אותיות קטנות
והנה דוגמה נוספת כמה חשוב להיות רציני ולקרוא את האותיות הקטנות.
השבוע קיבלתי מייל שמאפשר לי פעם אחת להיכנס לנעליו של גדעון רייכנר, ולספר לכם את עלילות משפחת כהן ומס הכנסה. ומעשה שהיה כך היה: ביום בהיר אחד, נחת מכתב בתיבת הדואר של משפחת כהן, שבישר להם שחשבון הבנק שלהם עוקל. חשבון מעוקל, כידוע, זה אחד הדברים הלא כיפיים, במיוחד כשמתברר שזה בעקבות חוב מפתיע של ששת אלפים שקלים למס הכנסה.
שיחת טלפון בהולה גילתה לזוג את פשר העניין: הם הגישו בקשה להחזרי מס, ובמקום זאת, מס הכנסה גילה שהם חייבים לו כמה אלפי שקלים. ולמה החשבון עוקל בלי אזהרה? כי האזהרות נשלחו לכתובת ישנה. "אז מה, אי אפשר לבטל את העיקול אם לא ידענו על זה?" שאלה רחלי בתקווה. אך הפקיד הסביר שזה בלתי אפשרי, וצריך להתייצב על אתר כדי לבטל את רוע הגזירה.
ששת אלפים שקלים הם סכום גדול לכל הדעות, בוודאי כשאתם זוג צעיר עם ארבעה ילדים, ורחלי הזדרזה חיש מהר למשרדי מס ההכנסה. הפקידים אמנם יצאו לטיול, אך הפקידה התורנית שטיפלה בה הצהירה שהמעסיק של בעלה אחראי לחוב. "אין מה לעשות, תצטרכי פשוט לשלם", היא אמרה. למזלה הגדול של רחלי, בעודה מנסה לפענח איך ישלמו את הסכום הלא קטן הזה, היא החליטה ברגע האחרון להרים טלפון לבעל: צעד נבון בהחלט. "מה פתאום טעות של המעסיק שלי?!" הוא אמר. עוד כמה הקשות של הפקידה במקלדת גילו טעות דווקא של הסטודנט המתלמד במס ההכנסה (שהוריד את מחצית החוב) ולאחר שהתגלה גם שהבעל אקדמאי ("למה לא אמרת את זה קודם?") הפקידה והמחשב השאירו רק 490 שקלים. הקלה גדולה, ובכל זאת, על מה ומדוע? ריבית, כמובן, על החוב המוטעה".
אל תמהרו להאמין לרשויות ולמוסדות השונים", אומרת רחלי. ומניסיוני אני לגמרי מסכימה. "בדקו היטב, תשאלו, תבררו. תבדקו טוב טוב מה הזכויות שלכם, ואל תוותרו בקלות".
eramati@gmail.com