אימון אישי מאוד

היומן של בני וורצמן עמוס בדרך כלל. השבוע למשל, הוא ערך אירוע הוקרה גדול למתנדבים הצעירים של ארגון 'לאורו נלך' שבראשו הוא עומד.

בנוסף לכך הוא מאמן ומטפל זוגי מבוקש, שמקדיש שעות רבות לייעוץ והדרכה של הפונים אליו. אך בד בבד עם עיסוקיו הרבים, במשך שנים ארוכות הוא מתמודד בסתר עם אתגר אישי לא קל - מחלתה הקשה של אשתו. ההתמודדות מורכבת, ומטלטלת בעוצמה את חייו ואת חיי משפחתו. הוא משתדל בכל כוחו לגונן על רעייתו ועל חמשת ילדיו, מטפל, שומר ודואג לכל חסרונם. אולם במקביל הוא מקדיש את זמנו גם לעשייה ציבורית ואישית נרחבת.

דווקא מתוך אותו אתגר אישי, וורצמן שואף להקים קבוצת טיפול ותמיכה למי שכמוהו מתמודדים עם בן משפחה שחולה במחלה קשה. "אנשים שמתמודדים עם בן משפחה חולה, עוברים בעצמם סוג של טראומה", מסביר וורצמן את הרציונל בהקמת הקבוצה. "זה יכול להיות בעל או אישה, ההורים, האחים או הילדים, שאדם קרוב להם חלה והחיים שלהם כבר לא אותו דבר. הם מתמודדים, אבל אין להם את המילים לדבר על זה, אין להם אוזן שתקשיב להם. אני מאמין שהקמה של קבוצה כזו תיתן סוף סוף למילים לקלוח ותאפשר פורקן לקושי היומיומי האדיר. בקבוצה כזאת יוכלו המשתתפים למצוא תעצומות נפש שכל כך נדרשות כדי להמשיך וגם עצות מעשיות איך להתמודד, איך להצליח לחיות עם ולמרות המחלה, ואיך לגדול ולצמוח בזכות האתגר שנפל עליהם".

"אני בעצמי בסרט הזה", משתף וורצמן בכנות. "מה לעשות, טבעם של קשיים והתמודדויות שלפעמים אתה למעלה ולפעמים אתה למטה. גם אני מצאתי את עצמי לא פעם ממש כמו ספינה שנטרפה בים. בתוך כל הדאגה לכולם, לאשתי ולמשפחה שלי, פחדתי מאוד לפספס. חששתי שאהיה טרוד רק בטיפול באשתי ובילדים ולא יישאר לי כוח וזמן לעצמי, לרצונות ולחלומות שלי. היה בי פחד שכל חיי הולכים להיות סביב המחלה ודי".

אבל וורצמן בחר שלא לתת לטרדות המחלה להשתלט על חייו. למרות מחלתה ארוכת השנים של רעייתו ומעברים חדים בין תקווה לייאוש, הצליח וורצמן לבנות חיים מלאי עשייה. "לצד ההתמודדות עם המחלה שלא נגמרת, בניתי לעצמי חיים מלאים ושמחים בזוגיות, בקשר עם הילדים, בשמירה על לכידות המשפחה, גם כשהקן כבר התרוקן והילדים יצאו מהבית והקימו משפחות משלהם. אני מתקדם ומתפתח בעבודה, בלימודים ובאתגרים שחשובים לי. למרות שהיו ועדיין יש קשיים לא פשוטים, אני לא נותן לעצמי לשקוע", הוא אומר ומביט אל האופק הירושלמי הבהיר.

הנער שהקים את סניף עזרא לוד

בני וורצמן נולד לפני שישים שנה בתל אביב להוריו אברהם ואסתר וורצמן. אביו טכנאי שיניים, יליד מילאנו שבאיטליה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הספיק כנער צעיר לברוח יחד עם משפחתו מהצורר הנאצי ועלה ארצה. האם אסתר ילידת הארץ, "גננת בנשמתה", שגידלה את ילדיה באהבה. וורצמן, השני מתוך ארבעה ילדים, גדל בבית חם ומחבק. "הייתה להורים שלי מסירות אדירה לנו הילדים".

וורצמן היה חניך בסניף עזרא תל אביב. "הייתי חניך שרוף, הסניף היה הבית השני שלי", הוא צוחק. בהמשך פנה לישיבה התיכונית נחלים. כתוצאה משיחות עם חבר בן העיר לוד, גמלה בלבו ההחלטה להקים בלוד סניף של תנועת עזרא. "הגעתי למסקנה שחשוב להקים שם תנועת נוער דתית. בלי לחשוב יותר מדי על ההיתכנות של החלום, התחלתי לעבוד כדי שזה ייצא לפועל. בשלב הראשון הלכנו להנהלה הארצית לבקש שיעזרו לנו. בתמימות של נעורים האמנתי שזה לגמרי אפשרי".

אך בניגוד לציפיותיו, ההתחלה הייתה לא קלה בכלל. "בהנהלה הארצית לא שיתפו איתנו פעולה, בעירייה הרימו גבה, אבל הייתי נחוש שזה יקרה ולא הרמתי ידיים. לא הקשבתי לכל הספקנים שלא הבינו מה אני בכלל רוצה. בנינו צוות הדרכה עם חבר'ה טובים והתחלנו לפעול בעיר. בשבתות הייתי שם. בימי שלישי ברחתי מהישיבה לפעולה. ראש הישיבה יוסקה בא-גד, שהאמין בעשייה הזאת, העלים עין מהבריחות שלי לסניף. גם ההורים שלי תמכו ועודדו. בהמשך השתכנעו בהנהלה הארצית שזה רציני ושיתפו איתנו פעולה. לאט לאט הסניף הלך והתבסס והחלום הפך למציאות. במבט לאחור, אני חושב שמה שחוויתי שם בהקמת הסניף לימד אותי שכשאני רוצה משהו - אני משיג אותו. אם לא נותנים לי להיכנס דרך הדלת, אני אכנס דרך החלון. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שנאבקתי על משהו שהאמנתי בו. כנראה טבוע בי משהו באופי לפרוץ מחסומים וללכת עם האמת שלי עד הסוף".

בכיתה י"ב הוריד הילוך בפעילות בסניף לטובת השלמת הבגרויות. שנה אחר כך, פנה ללימודים בישיבת מרכז הרב. "התלבטתי בין מרכז הרב לישיבה חרדית בכפר חסידים. אבל היה משהו באהבת ישראל העמוקה של הרבנים במרכז הרב, שמיד התחברתי למקום". חמש שנים למד וורצמן במרכז הרב. "אלו היו שנים נפלאות שרק למדתי ולמדתי, ולא עשיתי שום דבר אחר. הייתי חוזר הביתה להורים שעתיים לפני שבת וחוזר מיד במוצאי שבת לישיבה ללמוד".

בגיל 22 הכיר את מי שלימים תהפוך לאשתו מרים (מימי), שהייתה מדריכה במוסד ירושלמי לבנות ממשפחות מצוקה. מרים למדה במכללה לבנות ירושלים לימודי תנ"ך ותושב"ע והייתה מדריכה בפנימייה. כזוג צעיר התגוררו בפנימייה, ובסוף אותה שנה החליט הזוג הצעיר לעבור למקום חדש. "התלבטנו בין חיספין שברמת הגולן ובין ימית. בסוף הכרענו על חיספין". וורצמן למד שם בכולל האידרא של הרב שלמה גורן זצ"ל. תוך כדי לימודיו בכולל, השלים גם לימודי הוראה בשלוחה של מכללת ליפשיץ. את דרכו החינוכית החל כרב ומחנך בישיבה התיכונית בחיספין, בזמן שראש הישיבה היה הרב יגאל אריאל. "אצל הרב יגאל למדתי שכאשר אתה מאמין במשהו אל תהסס ותעשה אותו, אחר כך הכול בעזרת ה' יסתדר".

בגיל 30 מונה למזכ"ל תנועת הנוער עזרא. "אלו היו ארבע שנים של חזרה לימי נעוריי. תקופה תוססת וחיה. כשאתה עובד עם נוער, אתה מתמלא חיים. עסקתי בניהול התנועה והייתי מאוד מחובר לשטח. הסתובבתי בסניפים ובמחנות קיץ, בנינו תוכניות חדשות למדריכים, סמינרים. הייתי חוזר לתפקיד הזה היום", הוא מחייך. בהמשך כיהן כראש אולפנת אבן שמואל, כראש אולפנת קריית ארבע ושנה אחת כראש 'אולפנת צפירה. במקביל השלים לימודי תואר ראשון בחינוך.

מכתב לילדים בתוך הממתקים

כל אותן שנים הייתה רעייתו מרים מורה והתמסרה לגידול משפחתם. "היא תמכה בי ולקחה על עצמה את כל העול בבית. היא עבדה וגידלה את הילדים", אומר וורצמן בהערכה. לפני שנים אחדות חלתה במחלה כרונית וחייהם השתנו מן הקצה אל הקצה. "מדובר במחלה שבעקבותיה לפעמים היא לא מסוגלת לתפקד. זה דורש ממני לתפוס פיקוד בבית, בהתגייסות טוטלית. אני צריך לטפל בה ולתמוך בה, לדאוג לילדים ולנהל כל מה שצריך בטיפול השוטף של הבית. יחד עם זה, החיים ממשיכים וצריך גם לפרנס ולעבוד. בדרך לא דרך רקדתי כל השנים בכל המעגלים האלה".

לפני יותר מעשור פנה ללימודי ייעוץ חינוכי במכללה ירושלים. משם המשיך ללימודי טיפול משפחתי ואימון במכללת כוונה.

הבחירה ללמוד דווקא ייעוץ, אימון וטיפול זוגי נבעה מהמציאות בבית?

"כנראה. בזמן שהלכתי ללמוד - הבטן היא זו שהוליכה אותי לשם, אבל היום אני יכול לומר שמה שהוליך אותי ככל הנראה זו ההתמודדות בבית. קיבלתי בלימודים המון כלים טיפוליים, אבל גם כלים לחיים האישיים שלי. כל שאלת הרצון, מהו הערך שמניע אותך, לנסות להתבונן מה עוצר אותך, לבנות דפוסי חשיבה חדשים - אלו כלים שקיבלתי שם", הוא אומר ומוסיף כי "אחד הדברים החזקים שלמדתי באימון היה לשאול את עצמך 'מה אתה רוצה?'. אתה קם בבוקר, תשאל את עצמך מה אתה רוצה שיקרה לך באותו היום. אל תהיה מובל אלא תשאף להוביל את החיים שלך, תהיה מודע, תרצה".

לפני כמה שנים סבל וורצמן מכאבי גב קשים. אחד מחתניו ארגן לו עוד באותו היום תור דחוף לרופא מומחה. "תוך כדי הטיפול הרופא הרגיש שאני מכווץ וכואב, ושאל אותי מה אני אוהב לעשות. עניתי לו מיד שאני מאוד אוהב לטפל באנשים. אבל הרופא התעקש שאענה בתחום שלא קשור לעבודה. הוא שאל 'מה אתה נהנה לעשות? מה ממלא אותך?'. שתקתי. אחרי רגע של דממה, פרצתי בבכי. אז התחלתי לשאול את עצמי מה אני אוהב לעשות ונפתח לי סכר של רצונות. לפעמים האדם כל כך שקוע ביומיום שלו, בטיפול בבית, באשתו החולה, בדאגה למשפחה, והוא שוכח לטפל בעצמו. כשהאדם שואל את עצמו מה הוא רוצה, מה הערך שהוא רוצה להשיג, וכשהוא מדמיין את העתיד שבו היה מעוניין להיות - הוא מתמלא בעוצמה ומתמקד בעשייה שמחייה אותו.

"אני בפירוש יכול לומר ששאלות האימון העצמי עזרו לי להתרומם ולבחור בחיים", הוא אומר. "פגש אותי לא מזמן חבר, ותוך כדי שיחה מלב אל לב הוא שאל אותי אילו דברים אני עושה בשנים האחרונות שלולא המחלה של אשתי לא הייתי עושה. במילים אחרות, הוא שאל אותי אילו כוחות נפש היו טמונים בך ויצאו מההיעלם אל הגילוי בזכות המחלה. לי ברור שהמחלה הוציאה ממני כוחות. הצורך שלי להישאר שפוי גרם לי לגלות כוחות שיש בי ולא הייתי מגלה אותם אחרת. כשאדם נמצא בקושי, פתאום הוא מגלה שהוא יכול ומסוגל גם את זה וגם את זה. יכולתי להיות מסכן ולרחם על המצב של אשתי ועל עצמי, אבל מה אחר כך? מה ייצא לי מזה? האמת היא שאין לי אופציה אחרת אלא לבחור בחיים".

מדי שנה מעניק וורצמן משלוח מנות מיוחד לחמשת ילדיו. יחד עם מיני מתיקה מפנקים, הוא מוסיף מכתב אישי. "גם השנה כתבתי להם. במכתב הודיתי על כוח החיים שנמצא בתוכי. כתבתי שאני לא יודע מאיפה יש לי כוחות, ולמרות מה שאני חווה אני מלא רצונות ושאיפות. אני נהנה מהעבודה ב'לאורו נלך', אני שמח מהטיפול באנשים, אני מתמלא מכתיבת סיפורים. עד היום כתבתי כארבעים סיפורים מחדר הטיפולים שלי. אני אוהב לצייר, לצלם. יש בי בערה של חיים. אולי זה נובע מהדואליות שאני חי בה, שהיא קשה ומאיימת לשאוב אותי לחולי ולקושי וגורמת לי לרצות לחיות. אני משתדל לא לומר 'פעם, כשאני אהיה בפנסיה, אני אתפנה לזה'. אני משתדל להקשיב לעצמי ולרצות".

וורצמן מתאר תהליך פנימי שעבר תוך כדי ההתמודדות רבת השנים: "במשך שנים ברחתי מלדבר על זה. שמרתי הכול בבטן. אבל אם היום מישהו ישאל אותי 'בני, איך מתמודדים?', אני אשיב לו שקודם כול יכיר בקושי. אני במשך שנים התכחשתי לקושי, הדחקתי. האדם צריך להבין שיש מציאות ולא הכול בידיים שלו. וכשהאדם מתחבר לקושי - שישים לב לא להישאב לתוכו. תשאל את עצמך מה כואב ותן מקום לכאב. מי שלא ייתן מקום לכאב ולקושי, בסוף זה יתפוצץ. אני מאמין שאחרי שהאדם מכיר בקושי אז הוא רגוע ושליו יותר ומסוגל להתבונן פנימה ולשאול את עצמו 'או קיי, מה אני רוצה עכשיו, מה אני יכול לעשות הלאה עם החיים שלי?'".

למה אתם ממהרים להתגרש?

וורצמן רואה שליחות גם בתפקידו כמטפל זוגי ומשפחתי. "היום אנשים מפרקים בקלות את החבילה. זוגות הורסים בית על שטויות. הרבה פעמים אני נדהם ושואל את עצמי 'הם נורמליים? על זה הם מפרקים זוגיות?! בואו, תקשיבו אחד לשני, תלמדו את הצרכים האחד של השני'. הרי אי אפשר זוגיות בלי לוותר, בלי להקשיב, בלי לתת גם כשלא נוח. אין רק לקחת - זה לא קיים. אני מסתכל היום על הזוגיות בעיניים אחרות לגמרי", הוא מדגיש. "תמיד חשבתי שזוגיות זה פלא. לקחת שני אנשים שהם שונים בטבעם מכל היבט שהוא, לשים אותם בכפיפה אחת ולצפות שיקימו משפחה בריאה - זה נס. צריך לדעת להכיר בניסיות הזאת ולכבד אותה, להודות עליה ולהיות מוכן לראות את מה שיש, להסתכל על העיקר ומה שקשה - להתמודד איתו".

וורצמן יוצא נגד התופעה הרווחת של פירוק משפחות בלי השתדלות ראויה לתיקון הקיים: "איך אמר לי לא מזמן איש אחד: 'יאללה, אני הולך לפרק ב''. אמרתי לו: 'ומה יהיה אחר כך? אם לא תפתור עכשיו את הבעיות, אתה תיקח אותן איתך הלאה לפרק ב''. אל תברחו, תנסו עכשיו לפתור את הדברים, ואולי יתברר שבזוגיות שלכם יש משהו שלא התבשל כמו שצריך ויכול להיבנות מחדש. אני אומר לזוגות: זהירות, אל תמהרו לשום מקום. תראו את היש בזוגיות שלכם, חפשו את הדברים הטובים ומשם הרבה פעמים תגלו שמה שחסר הוא יותר מינורי ממה שהיה נראה לכם בהתחלה. תדברו, תבדקו מה אפשר לתקן, תלכו להתייעץ".

ותמיד אפשר לתקן?

"אני טוען שאם מכירים בערך הפנימי של הזוגיות, ולא רק כמקום של מילוי צרכים, גם אבל לא רק, אם מבינים מה הן ההשלכות הרות הגורל של הגירושין, מלבד במקרי קיצון - אפשר לתקן ולבנות. אבל זוגיות דורשת עבודה. 'ואהבת לרעייתך כמוך'. כשאנחנו עסוקים יותר מדי בעצמנו, אנחנו לא פנויים לאחר. הדור שלנו הוא דור שעסוק בעצמו, האגו מאוד נוכח בחיים שלנו. אני לא אומר שאין צורך באגו, כי אם אין אני אז אין אתה. אבל במקרים שהאני כל כך דומיננטי, איפה יש מקום לבת או בן הזוג?", הוא תמה. "אל"ף בי"ת של זוגיות זה לדבר. זה להסתכל אחד לשני בעיניים, להקשיב, להכיל, להיות אכפתי, נאמן ורגיש. לשאול את עצמך במה אני יכול להיטיב עם השני. ההתמודדות שלי הביאה אותי לראות שכשיש רגעים טובים בזוגיות, צריך לדעת להעצים אותם וליהנות מהם ולשמר אותם לתקופות פחות טובות. בסוף זו הבחירה של האדם".

הסטרטאפ של אברהם אבינו

למעלה מתריסר שנים עומד וורצמן בראש ארגון ההתנדבות 'לאורו נלך', ארגון העוסק בחינוך לחסד ונתינה לזולת במערכת החינוך העל-יסודית בישראל. התוכנית מועברת בתיכונים ובאולפנות, בישיבות, במוסדות חילוניים ודרוזיים ובבתי ספר לחינוך מיוחד מהצפון ועד הדרום. הארגון, שהוקם לאורו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, הרחיב השנה את פעילותו באופן משמעותי. מספר מוסדות החינוך המשתתפים בתוכנית עלה השנה מ‑130 ל‑180, עלייה של 40 אחוזים. מדובר בעלייה החדה ביותר שרושם הארגון מאז היווסדו.

"חמישית מבתי הספר בישראל ייקחו חלק בפרויקט ההתנדבות, זו מהפכה", אומר וורצמן בסיפוק. "בפעילות שלנו בתיכונים הממלכתיים והממלכתיים-דתיים אנחנו מקווים לעורר את בני הנוער למעשים של חסד, לנתינה ולמעורבות חברתית. התלמידים יוצאים כל שבוע להתנדבות קבועה ויוזמים בעצמם פרויקטים של חסד בקהילה. מדי שנה מתנדבים דרכנו כ‑6,000 בני נוער, שזה נפלא. לא מזמן הבת שלי שאלה אותי 'אבא, אתה אף פעם לא דיברת כל כך הרבה על חסד. מה קרה לך בשנים האחרונות שאתה לא מפסיק לדבר על חסד?'. עניתי לה: את צודקת, אבל ההתעסקות בחסד כנראה משנה תודעה.

"המסר שלנו הוא לנתינה כדרך חיים. אל תחשוב שסיימת צבא וזהו, מעכשיו אתה הולך לעשות לביתך. אל תחשבי, הייתי בשירות לאומי שנתיים, תרמתי למדינה ועכשיו די, אני עושה רק למען עצמי. הנתינה לא נגמרת לעולם. לשם אנחנו צריכים לכוון את עצמנו, לחיים של חסד".

למה אתה מתכוון חיים של חסד?

"יש משפט חזק שאמר הרב נריה זצ"ל: 'חייב אדם לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל ולהיות ער לגורלו'. לחשוב, לדאוג אבל גם לעשות בפועל, לקחת אחריות ולחיות חיי שליחות, בדיוק כמו שהרב נריה לימד את תלמידיו. חסד זה בדברים הכי קטנים של החיים. זה חיוך מאיר לאחר, זה להיות קשוב לזולת, להיות אכפתי ורגיש גם עם מי שאני לא מכיר. הכול מתחיל במודעות. הרבה פעמים אנחנו לא מבינים באיזו פשטות אנחנו יכולים להרבות אור בעולם ולהועיל לסובבים אותנו.

"בפורים האחרון נתתי משלוח מנות קטן לאחת הנשים שעוזרות לאשתי. היא לא ידעה איך להודות לי, וסיפרה ששנים היא עובדת בחברת כוח אדם ואף אחד לא חשב עליה. 'עשית לי את היום', היא אמרה לי בדמעות. זה היה בשבילי הארה גדולה", מציין וורצמן. "כי מה בסך הכול עשיתי? כמה מאמץ זה בכלל דרש ממני? כלום. אבל הבעת התודה הפשוטה הזאת חיממה לה את הלב. חסד זה לשים לב. העולם שלנו מלא בריצות והתעסקויות, וחשוב לעצור ולשים לב לסובבים אותנו".

אחת התוכניות בארגון, המרגשת את וורצמן במיוחד, היא תוכנית ההתנדבות של תלמידי החינוך המיוחד, שיוצאים בעצמם לתרום בקהילה. "עד לפני ארבע שנים ההתייחסות אצלנו לחינוך מיוחד הייתה כאל מקום שצריך לדאוג לשלוח אליו מתנדבים מהחינוך הרגיל. השינוי החל בפיילוט שעשינו בבית ספר לחינוך מיוחד בחדרה, ובמסגרתו קבוצת תלמידים בעלי צרכים מיוחדים יצאה להתנדבות קבועה אחת לשבוע. התלמידים, שהיו עד אז רק בצד המקבל, הפכו פתאום להיות מהצד הנותן. אין מילים לתאר עד כמה הנתינה הזאת מעצימה ומחזקת", אומר וורצמן בהתרגשות, ומציין כי כיום עומד הארגון כבר על קרוב ל‑30 בתי ספר לחינוך מיוחד מכל רחבי הארץ ששותפים בפרויקט.

האדם בוחר האם לעשות חסד או לא. אפשר בכלל לחנך אדם בוגר לעשות טוב?

"אני מאמין שהאדם טוב מיסודו. ישראל הם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. יש תאוות ויש כיסופים לה', השאלה היא למה אני נותן מקום בחיים ומה הכי חשוב לי. התפקיד שלנו הוא לעזור לאדם שרוצה לגלות את הטוב האלוקי שבתוכו ואת כוחות הנתינה, שהם חלק ממנו בטבעיות. זה שריר שכבר קיים אצלנו וצריך רק לאמן אותו ולאפשר אותו. אני תמיד אומר שהסטרטאפ של 'לאורו נלך' מגיע בכלל מאברהם אבינו. אנחנו בארגון רק משתדלים להטמיע אותו".

rivki@besheva.co.il