יציאה לחופשי
יציאה לחופשי איור: שי צ'רקה

מדי שנה בשנה בליל הסדר, לאחר מזיגת הכוס השנייה של ארבע כוסות ורגע לפני תחילת קריאת ההגדה, שרים בביתנו את השיר "עבדים היינו, עתה בני חורין".

את השיר הידוע שרים בבתי ישראל בשמחה גדולה ובתחושה חגיגית. אולם למרות שהחירות שוזרת את ליל הסדר וחג הפסח, לא עצרתי עד היום לחשוב מהי חירות, ומה זה בעצם להיות בן חורין בעולם המודרני והמשוחרר לכאורה של היום. כך מצאתי את עצמי השנה יוצא למסע קצרצר בעקבות החירות, פחות בימים ההם והרבה יותר בזמן הזה.

"שבי זה הלם משתק"

עו"ד אביחי פלד מקרני שומרון נפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. פלד שירת במוצב המזח והיה אחד מ‑37 לוחמי צה"ל שהיו במוצב בשעת כניעתו ונפלו בשבי. פלד מספר כי חוויית השבי היא חוויה של שלילת חירות כמעט מוחלטת. "היינו במצרים בין חמישה לחמישה וחצי שבועות, וחזרנו ארצה בכמה קבוצות. שבי זה הלם משתק. אתה הולך לדבר שאתה לא יודע כמה זמן הוא יימשך. מדובר בעינויים, חקירות קשות, אתה נתון למשיסה ולמעשה החירות שלך נשללת ממך. מבחינה זו משך הזמן של השבי לא כל כך משנה. אם זה חודש, חודשיים או שנה, אתה מקבל את כל המנה".

עם זאת, פלד מציין שגם בתוך השבי עצמו הוא הצליח לא ליפול לגמרי לתוך תחושת השבי. "נפלתי בשבי כשכבר הייתי פצוע קשה. עוד קודם, במוצב, הרופא נעץ קנה בצוואר שלי כדי שאמשיך לנשום, והפציעה הזאת נתנה לי חיים. החוויה של הפציעה הקשה כל כך הכינה אותי לזה שאני עם ריבונו של עולם. התחושה הזאת שאני מחובר לריבונו של עולם, שהוא זה שמחזיק אותי, החזיקה אותי בחיים. בצורה כזו הרבה יותר קל לך, למרות חוסר האוכל והשינה. אתה מרגיש שהכול זמני, הכול זניח, לעומת התחושה של החיבור לריבונו של עולם".

השחרור מהשבי בא לגמרי במפתיע. "לאחר כמה שבועות של ההלם הראשוני, נכנסנו לסוג של שגרה. אנחנו התרגלנו למצרים והם התרגלו אלינו. הייתי עם עוד כמה חברים בחדר החולים של הכלא, ובשלב הזה הם כבר השאירו אותנו בלילה לבד ושמרו רק מחוץ לחדר, כך שיכולנו לדבר אחד עם השני בלחישות. פתאום באמצע הלילה נכנס לחדר שלנו קצין מצרי בדרגה גבוהה והודיע לנו שאנחנו משתחררים. ברגע הראשון לא האמנו. אחד החברים גם הזהיר אותנו שזה תרגיל שהמצרים עושים במטרה לשבור אותנו, ושלא נתחיל לשמוח. אבל למרות האזהרה, לא היינו מסוגלים לא לשמוח. השמחה שלנו פרצה גבולות. אני זוכר שכשהגיע הבוקר והביאו לנו כמו בכל יום את הפיתה היבשה לארוחת בוקר, כבר לא הייתי מסוגל לאכול אותה".

למרות השמחה, פלד וחבריו עדיין חששו שמא השחרור לא יתבצע בסופו של דבר. "היינו במנטליות של שבויים, וגם ידענו שבכל רגע הם מסוגלים להתחרט. היה איתנו חייל שהם גילו שרימה אותם לאורך תקופת השבי, ולא היה כל כך פצוע כפי שטען. המצרים החליטו להשאיר אותו, ואת הצרחות שלו כשהפרידו אותו מאיתנו אני זוכר עד היום. לאורך כל התהליך נשארנו בחשש, ורק כשכבר עלינו על המטוס של הצלב האדום בשדה התעופה בקהיר, החשש התחיל להירגע. הרגשנו שאנחנו כבר בטריטוריה אחרת".

השחרור הפיזי שמתאר פלד, לווה לדבריו גם בתחושה של שחרור נפשי מהמתח הבלתי נסבל שהשבי טומן בחובו. "בשבי אתה חייב לא להרפות לרגע כדי לא להתפרק. אתה מכריח את עצמך לא לחשוב על הבית ועל המשפחה, לא לאבד לרגע את השליטה ולדמיין דמיונות, מחשש שלא תצליח לשרוד. המתח לא נובע רק מעצם השבי והעינויים, הוא נובע מהתחושה שהחיים שלך נמצאים בידיו של מישהו אחר. מהידיעה שאם השומר המצרי ישתגע הוא יכול להרוג אותך, ושום דבר לא ימנע את זה. הוא אולי יקבל עונש אחר כך, אבל לך זה לא משנה. ואז, ברגע של השחרור, התחושה היא של אופוריה לא נתפסת. כל הדברים שעברת, המלחמה, השבי, כל זה מאחוריך. אתה מגיע הביתה, אתה מגיע לטיפול, אתה מגיע למשפחה שניסית ככל יכולתך לא לחשוב עליה".

פלד מציין כי חוויית השבי, ולצדה חוויית השחרור והיציאה לחירות, נשארות איתו לאורך השנים. "הדברים האלה נותנים ממד אחר והשקפה אחרת על החיים. אלו חוויות שמעצבות אותך".

"לא להפוך את הנכות למקצוע"

על חירות מסוג שונה אנחנו משוחחים עם עשהאל לובוצקי, מי שנחשב לאחד הפצועים הקשים ביותר במלחמת לבנון השנייה, והיום משמש כרופא מתמחה במחלקת ילדים בבית החולים שערי צדק בירושלים.

במהלך המלחמה היה לובוצקי קצין צעיר בגדוד 51 של חטיבת גולני. לובוצקי נכנס עם כוח של נגמ"שים לכפר בינת ג'בל, שבועיים לאחר הקרב הקשה שהתחולל במקום. אחרי שניים וחצי קילומטרים של נסיעה הוציא את הראש מנגמ"ש האכזרית שבו נסע בעקבות דיווח בקשר, והבחין בשיגור של טיל נ"ט לעברו. "תוך כמה שניות הטיל פילח את האכזרית ומאות רסיסים פגעו בי", מספר לובוצקי על רגע הפציעה, "הרגשתי גל חום ששורף אותי מלמטה למעלה. ניסיתי לדווח בקשר אבל לא יכולתי כי גם הוא התפוצץ. יחד איתי נפצעו עוד שני לוחמים".

אחרי פינוי מורכב הגיע לובוצקי במסוק לבית החולים רמב"ם, שם נכנס באופן מיידי לניתוח שנועד להציל את חייו. הפציעה המורכבת פגעה בעיקר בשתי רגליו, אולם הרסיסים פגעו גם ביתר חלקי גופו והטיפול שנזקק לו היה ארוך ומורכב. הניתוח פתח מסכת של שמונה חודשי אשפוז, אשר כבר במהלכם גמלה בלובוצקי ההחלטה שלא לתת למגבלה הפיזית שנכפתה עליו להכתיב את המשך חייו.

"קשה לי לסמן רגע מסוים, אבל במהלך שמונת החודשים שבהם הייתי מאושפז, בהתחלה בבית החולים רמב"ם ובהמשך בשיקום בבית החולים תל השומר, גיבשתי לעצמי את התוכנית להמשך. אז בעצם קיבלתי את ההחלטה לבחור את המשך דרכי לפי הנפש שלי ולא לפי מצב הרגליים. תוך כדי השיקום החלטתי להירשם ללימודי רפואה, וזה בעצם היה הצעד הראשון ביישום של ההחלטה. הצעד השני היה ההחלטה להקים משפחה. חזרתי לצאת לדייטים ושנה וחצי אחרי הפציעה הכרתי את אשתי".

חלק מהקרדיט על ההחלטה שלא לשקוע לתוך הנכות, נותן לובוצקי לאביגדור קהלני. "באחת הפעמים שנפגשתי עם אביגדור קהלני, הוא אמר לי משפט שנחרת בזיכרוני: 'אל תהפכו את הנכות למקצוע'. המשפט הזה, ועוד דברים שאנשים אחרים אמרו לי באותה תקופה, עזרו לי לקבל את ההחלטה לא לתת למגבלות לעצור אותי. יש מגבלות, יש קשיים וצריך גם לדעת לקבל תמיכה, אבל אני לא קודם כול נכה, אני קודם כול מי שאני".

הבחירה של לובוצקי הייתה בדרך הקשה, של לימודי מקצוע מאתגר ותובעני. בדיעבד התברר לו שהדרך עוד יותר קשה ממה ששיער מלכתחילה. "דווקא היום הקושי גדול יותר מאשר בתקופת הלימודים. היום האתגר הפיזי שאני מתמודד איתו הרבה יותר קשה. אני זוכר שכאשר נרשמתי ללימודי רפואה, ביקשו ממני בשניים מבתי הספר להביא אישור רפואי שאני כשיר ללימודי רפואה, כחלק מהרוטינה המקובלת אצל כל הסטודנטים. כשהגעתי לאחד הרופאים שלי וביקשתי ממנו את האישור, הוא הסתכל עליי במבט נדהם ושאל: 'אתה בכלל מבין מה זה להיות רופא?'. בדיעבד מתברר שלמרות האזהרה הזאת לא הייתי מודע לכל הקשיים, עד כמה עבודתו של הרופא כרוכה בהתניידות רבה ממקום למקום. זה בהחלט מאתגר, אבל לכל דבר יש פתרונות".

כמעט עשור לאחר הפציעה, לובוצקי מציין כי בבחירות שעשה בחייו היה ממד משמעותי של יציאה לחירות. "בעקבות הפציעה כתבתי את הספר הראשון שלי 'מן המדבר והלבנון', שיצא לאחרונה גם באנגלית. עכשיו אני מוציא ספר על סיפור חייו של סבא שלי שהיה פרטיזן, לחם בנאצים, נפצע קשה מקליע ובזכות אחות יהודייה שטיפלה בו, ניצל. לימים, כשנפצעתי וסבי הגיע לבקר אותי, הוא סיפר לרופא שטיפל בי שאמו של הרופא היא האחות שטיפלה בו והצילה את חייו.

"החירות שלי היא היכולת המחשבתית להתעלות מעל מכאובי הגוף והקשיים שקיימים ובהחלט נוכחים, ולא רק להתגבר עליהם בעצמי אלא גם לעזור לאחרים להתמודד. הכאב נוכח בחיים שלי, אבל אני נותן לנפש שלי דרור וחירות להתעלות מעל זה, וזה הניצחון היומיומי שלי".

חופשיים מהדת, סוגדים לקומוניזם

אולם חירות איננה רק התנסות אישית, חירות היא גם תפיסת עולם. בישראל, מי שחרתו על דגלם את החירות במחצית הראשונה של המאה שעברה היו אנשי הלח"י - לוחמי חירות ישראל. בבחירה הלא מקרית של שם הארגון המחתרתי, שמו מייסדי הלח"י ובראשם אברהם שטרן, "יאיר", את הדגש על החירות כמטרה העיקרית של הארגון שהקימו. זאת במידה מסוימת בניגוד למחתרות האחרות.

עזרא יכין, לוחם הלח"י לשעבר הידוע גם בכינויו המחתרתי 'אלנקם', מספר כי בשבילו ובשביל חבריו משמעותה של החירות לא הייתה אישית אלא לאומית. "חשבנו שנסלק את האנגלים מהארץ ונחיה כאן חיים של חירות, בעצמאות מדינית ובגבולות שנקבעו על ידי אברהם שטרן, יאיר, בעיקרי התחייה. מהבחינה הזאת משמעותה של החירות שאותה הבנו אז הייתה בעיקר משמעות מדינית. אולם יאיר ראה גם משהו שאחרים, גם בתוך הלח"י, לא ראו. יאיר הבין שלהיות בן חורין זה לא רק להיות חופשי, לא רק להרגיש שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. בסופו של דבר החירות אפשרית רק על ידי קבלתה של התורה שלנו, זה התנאי הבלעדי לקיומה של חירות אמיתית".

יכין מציין כי ההבנה הזאת, שהחירות האמיתית מותנית בקבלת התורה, קיננה בו עוד בימי המחתרת. "עיקרי התחייה היו האידיאולוגיה שלנו, והם עיצבו את תפיסת העולם שהנחתה אותנו. אבל אני הרגשתי כבר אז שבלי התורה אי אפשר, ובמהלך השנים מאז הדברים התחדדו אצלי יותר. חירות של שחרור משעבוד בלי קבלת תורה, איננה חירות. בלי קבלת התורה אי אפשר שלא להשתעבד מחדש לאדם זר או לסגוד לגורם זר. לאורך כל התקופות, מי שבחר לעזוב את אלוקי ישראל וכביכול להשתחרר מעולו, מיד מצא לו אלוהים אחרים, עגל הזהב או אלוהי הכנענים".

יכין מספר כי ההבנה הזאת חלחלה בו גם עקב ניסיון חייו. "בימי ילדותי רבים מאוד נטשו את התורה, בין היתר מתוך מחשבה שהנטישה הזאת תביא להם שחרור וחופש. אבל מה קרה בסופו של דבר? רבים מאוד מהנוטשים, שכביכול הפכו לחופשיים, מצאו להם אליל חדש. ההמונים הללו סגדו לדגל האדום הקומוניסטי, והפכו את סטאלין, מי שרצח מיליונים, לאליל. וכך זה הולך דור אחר דור. רק קיום המצוות נותן לאדם תחושה שהוא חופשי, תחושה של בן חורין. כך הוא יודע מה הוא צריך לעשות ואיך הוא צריך להתנהג כבן חורין".

היסודות היהודיים של הליברטריאנים

החירות העסיקה פילוסופים והוגים לאורך כל ההיסטוריה. המהפכה הדמוקרטית שעברה על המערב בהדרגה החל מהמאה ה‑18 ועד המאה העשרים, העמידה את החירות כדגל מרכזי בתוכה. אולם במחצית השנייה של המאה העשרים התפתחה, בעיקר בארצות הברית, אידיאולוגיה חברתית ששמה את החירות האישית במרכז התמונה באופן קיצוני יותר מאשר בעבר - הליברטריאניזם. מדובר בתפיסה חברתית שמציבה את חירות הפרט כערך עליון, ומבקשת לצמצם את המדינה ואת סמכויותיה למינימום. את כל יתר התפקודים שכיום נמצאים בידי המדינה מאמינים הליברטריאנים כי בני האדם ייצרו באופן עצמאי או בשיתוף פעולה ביניהם בתיווך של מנגנון השוק, ויעשו זאת טוב בהרבה מאשר המדינה.

כמו כל דבר שמתרחש במערב, גם הליברטריאניזם הגיע לישראל, אבל קצת באיחור. לפני חמש שנים התאגדה בישראל חבורה של פעילים ליברטריאנים והקימה לראשונה בארץ מסגרת פעילות ליברטריאנית עם שאיפות ציבוריות. בין מייסדי התנועה היה גם אמיר וייטמן, יועץ השקעות ובלוגר כלכלי, שהפך לפעיל מרכזי בתנועה. וייטמן הוא גם הראשון מבין חברי התנועה שניסה להפוך את האידיאולוגיה הליברטריאנית לתוכנית עבודה פוליטית, כשהתמודד בראש קבוצת "ליברלים בליכוד" על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. וייטמן נכשל בסיבוב הנוכחי, אולם הקמפיין שהובילו הוא וחבריו הצליח לא מעט, ויצר בקרב חברי הכנסת של הליכוד מוטיבציה משמעותית ליוזמות ברוח זו.

הדרך שהובילה את וייטמן לתפיסת העולם הליברטריאנית הייתה מרובת תחנות. "אני גדלתי בשוויץ, מדינה שבה חירויות הפרט והחופש הכלכלי הם אבן יסוד. בהמשך למדתי כלכלה כחלק מלימודי היחסים הבינלאומיים, שם נחשפתי לתפיסות של שוק חופשי והפנמתי את הדברים במידה מסוימת. אולם הדברים לא הפכו אצלי לתפיסת עולם של ממש. במקביל היה בי חיידק של פעילות פוליטית, והתחלתי קצת פעילות כזאת, אבל מהר מאוד ראיתי שאין לי שום דבר ייחודי, אין לי שום מסר מעניין ובעל ערך. במקום זה החלטתי להתעסק בעצמי. התחתנתי, למדתי ייעוץ השקעות והתחלתי לעסוק בזה, ובמקביל התחלתי לקרוא וללמוד. קראתי את דבריהם של הוגים כלכליים-חברתיים כמו מילטון פרידמן, תומס סואל ואחרים, ודרכם התחלתי לגבש באופן מובהק יותר הבנה של הדרך שבה העולם פועל. הדברים התחברו אצלי לתפיסות הימניות, שהיו חזקות אצלי מאוד כבר מילדותי, וכך למעשה התחילה להיווצר אצלי תפיסת עולם שבה לחירות יש מקום מרכזי מאוד".

רבים יראו את תפיסת עולמו של וייטמן כקיצונית, אולם לדבריו זו איננה המציאות. "יש כל מיני סוגים של ליברטריאנים. אני לא פונדמנטליסט, אני מגיע דווקא מהכיוון התועלתני. קודם כול הבנתי שהחירות היא הדרך היעילה ביותר לנהל את החברה, ורק משם התגלגלתי להבנת המשמעות של החירות בהיבט העקרוני-אידיאולוגי".

וייטמן מספר כי בהמשך להבנה שיש כאן תפיסה ערכית, התברר לו שהתפיסה הזאת היא גם מאוד יהודית, למרות העובדה שלא צמחה בהכרח במחוזות יהודיים. "התפיסה של החירות מבוססת על הפילוסופיה המערבית הקלאסית, שמבוססת על יסודות יהודיים, גם אם לא באופן ישיר. מעבר לזה, החירות היא אבן יסוד בחשיבה היהודית, וכך גם זכויות הפרט על גופו ועל רכושו. תפיסת העולם היהודית מבוססת על בחירה, 'ובחרת בחיים', ובחירה אפשרית רק במקום שבו ישנה חירות. בלי חירות מחשבה וחירות מעשה אין בחירה. הבחירה בטוב, שהיא החובה המוטלת על כל יהודי, מקבלת את משמעותה רק מתוך מקום של חירות".

כדוגמה לחיבור בין תפיסת העולם הליברטריאנית לדרכה של היהדות גם בפן המעשי, מביא וייטמן את יחסה של היהדות לרכוש הפרטי ולזכותו של האדם על רכושו. "הכלל ההלכתי הבסיסי בדיני ממונות, לפיו 'המוציא מחברו עליו הראיה', הוא גם אבן יסוד בחשיבה הליברטריאנית. התפיסה היא שלאדם יש זכות לעשות במה שתחת ידו כרצונו, וכדי להוציא משהו מתחת ידו יש צורך בסיבה טובה מאוד, בראיה ברורה שיש בכך צורך. קח לדוגמה את הנושא של מיסים. מס הוא הפקעת רכוש, באים ולוקחים ממני את מה ששלי. לפעמים באמת אין ברירה והמדינה נאלצת לעשות את זה, אבל זה חייב להיות במינימום ההכרחי. אף אחד לא רוצה לשלם מיסים, ולכן החובה להביא ראיה שאכן נדרש לגבות מס ואין שום דרך אחרת, מוטלת על המדינה".

"הדרך הטובה ביותר לנהל חברה היא פשוט לא לנהל אותה", טוען וייטמן, "צריך להאמין בבני האדם, ולהאמין שהרצון החופשי שלהם ייקח את החברה כולה למקום הטוב ביותר. החירות טובה גם מצד עצמה, וגם משום שהיא עובדת".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו