באותם ימים היה בירושלים גבאי צדקה שקיבל כספים מיהודים נדיבים מחוץ לארץ לשם חלוקתם לנזקקים הרבים בעיר הקודש.
יום אחד הגיע לידיו של אותו גבאי סכום כסף שנועד לר' אריה לוין, אך הוא לא העבירו לידי הצדיק הירושלמי.
חלפו ימים ואותו נדיב לב מחוץ לארץ כתב לר' אריה מכתב בנימה קפדנית: "מדוע אינך מאשר את קבלת הכסף ששלחתי לך על ידי פלוני?! ברצוני לוודא שאכן הוא הגיע ליעדו".
ר' אריה הלך לאותו גבאי צדקה וביקש ממנו את הכסף המגיע לו. הגבאי ענה לו: "אמנם הגיעו אליי כספים בעבור אריה לוין, אבל עליי לבדוק תחילה אם מתגורר בירושלים עוד אדם שנקרא אריה לוין. שמא כספים אלו נועדו לו ולא לך...".
"מכיר אני את אנשי ירושלים", אמר ר' אריה, "ולמיטב ידיעתי וזכרוני אין עוד אדם שמתגורר בעיר הקרוי גם הוא בשם אריה לוין. ופרט לכך, אותו נדיב כתב לי מפורשות שהכסף ששיגר אליך נועד לבני ביתי".
"אף על פי כן עליי לבדוק דבר לאשורו", התעקש הגבאי.
הרעב המשיך לכרסם בביתו של ר' אריה, עד שאחד מבניו ממש התחנן על נפשו: "אבא, תן לי פת לחם! איני יכול להחזיק עוד מעמד...".
נכמרו מאוד רחמיו של ר' אריה על בנו, אך ידיו היו ריקות מכול, וכך הבן גווע לעיני הוריו והלך לעולמו.
בימי השבעה הופיע אותו גבאי בבית לוין האבלה ואמר: "ביררתי היטב ומצאתי שאכן הכסף שהגיע אליי נועד לך".
"אתה יכול לקחת את הכסף ולתת אותו לאחרים", אמר ר' אריה, "לי זה כבר לא יוכל לעזור...".
ימים ספורים לאחר שקם מהשבעה על בנו, שמע ר' אריה את הכרוז בירושלים מכריז ברמה: "בואו ללוויה של פלוני הגבאי שנפטר לבית עולמו...".
ר' אריה הצטרף לקהל המלווים, וברחבת בתי אורנשטיין בשכונת מאה שערים הספידו את אותו גבאי. ר' אריה שמע כיצד מהללים המספידים את המנוח: איך עשה את שליחותו באמונה, עד כמה הקפיד להעביר את הכספים שקיבל לאותן משפחות אומללות, וכמה משפחות ניצלו בזכותו מחרפת רעב.
ר' אריה עמד בצד והרהר בלבו: הן בדידי הווא עובדא ולב יודע מרת נפשו. באותה שעה נתן אל לבו את הדברים ששמעו אוזניו והוא הטיף מוסר לעצמו: כאן בעולם הזה מדברים בשבחו של הנפטר, אולם בעולם הבא הכול גלוי וידוע לפני הבורא יתברך. "הפנקס פתוח והיד רושמת, וכל מעשיך בספר נכתבים", ומצביעים ומראים לו לאדם: 'ראה מה שעשית? אומרים עליך שעשית כך וכך, בעוד שמאחז אתה את עיני הבריות'. ושם בעולם האמת מאוד מקפידים על כך...
באותה שעה קיבל על עצמו לדאוג לכך שלא יספידוהו לאחר מותו.
לאחר שנים, כאשר הכין ר' אריה צוואה, כתב בה בין השאר: "אבקש בכל לשון של בקשה שלא להספידני כלל... אוי ואבוי לאותה בושה וחרפה כשמספרים בשבחו של אדם שאין בו, בפרט אותי שאין בי לא תורה, שאיני בקי אפילו בפרק משניות כראוי, גם במקרא אין לי ידיעה, לצערי הגדול שלא למדתי אצל מלמד...".
גם בשיחותיו הדגיש ר' אריה לא אחת כי אם מפליגים בשבחו של הנפטר, אזי הדברים מעוררים קפידא במרומים. אומרים לנפטר: "הנה יכול היית להיות בעל מדרגה, והראיה שכך מעריכים אותך הבריות וכה דיברו אחר מיטתך בעת הלווייתך. ומדוע אתה רחוק מכך לגמרי?".
נכדו, הרב דוד לוין, רצה לדעת מדוע הסב כה מקפיד שלא יספידוהו. אמר לו ר' אריה: "הן אני יודע מי אני ומה דל ערכי, ואם לאחר פטירתי יספידוני וירעיפו עליי דברי הלל ושבח הרי שיחייבוני בדין, ובכך איני חפץ". ובאותו מעמד סיפר לו את הסיפור הישן נושן על אותו גבאי צדקה, סיפור שליווה אותו עד יומו האחרון.
על פי 'צדיק יסוד עולם' מאת הרב שמחה רז
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il