איני יודע אם בהחלטה שלא לאפשר לאטינגר (גילוי נאות: ייצגתי אותו בעבר) לצאת לברית של בנו יש יותר טיפשות או יותר רשעות.
אטינגר מצוי במעצר בלי אישום, בלי ידיעה מה מייחסים לו ובלי יכולת להתגונן. מדובר במצב חריג שבחריגים. עד כה, הכלי של מעצר מנהלי הופעל במסורה (ולא תמיד בצדק) נגד פעילי ימין. אולם עד כה, לעצורים המנהליים ניתנה האפשרות לצאת לשמחות משפחתיות בליווי השב"ס. נֹעם פדרמן יצא לבת מצווה של בתו, ברוך מרזל יצא לברית של בנו. לאטינגר קבעו השופטים דין שונה.
זו רשעות למנוע מאב לצאת לברית המילה של בנו. לו היה מואשם או חו"ח מורשע בעבירה חמורה – ניחא. אבל כאשר מדובר בעציר מנהלי, שכל המיוחס לו אפוף עננה של סוד, אי אפשר להצדיק התאכזרות מיוחדת כלפיו.
זו טיפשות, מכיוון שבמקום להושיט יד לציבור שסופג מבג"ץ מכה אחר מכה, בית המשפט נותן לו עוד סטירת לחי. הייתה זו הזדמנות של בית המשפט להפגין קורטוב של אנושיות, ולשדר לציבור שהתרגל לחטוף אבנים בשמשה הקדמית וסכינים בגב, כי בית המשפט למרות כל המחלוקות לא רואה בו אויב, ולא שם אותו באותה קטגוריה עם המחבלים.
להחלטה שלא להוציא את אטינגר לברית היה שותף כבוד, השופט נועם סולברג, שהיה לסדין אדום בעיני אדוני 'הארץ', וגם סולברג צירף את קולו למקהלת הרשעות והטיפשות. תקוותיהם של אנשי המפד"ל הישנה כי מינוי כיפות סרוגות ישנה את צביונה של מערכת המשפט ויהפוך אותה ליותר יהודית, יותר אנושית, ויותר לאומית - נכזבה. הכיפות של שופטים ופרקליטים אינן מצליחות להסתיר את ערוותה של המערכת המשפטית.
כדי לשנות משהו, מוטב לו לציבור הדתי-לאומי, במקום לנסות למנות אנשים "משלנו", לפתח ברמה ציבורית בלוטות שמפרישות הורמון שמוסיף אומץ לב ועוז רוח לשחות נגד הזרם. עד אז, התקווה כי הכיפות של השופטים תכסינה את ערוותה של המערכת תישאר תקוות שווא.
עו"ד יצחק בם