אריה דרעי חייב ליהנות כמו כל אזרח אחר מזכות החפות. ובכל זאת, כאשר היועץ המשפטי הכריז על פתיחת חקירה פלילית בעניינו, הבדיחות כבר התחילו לרוץ ברשת.
למשל, בדיחה שובבה דמיינה את אלי ישי מקבל שיחה מאראלה שהודיעה לו על זכייתו בפיס.
גם במקרה שהחקירה תגלה אש ולא רק תמרות עשן, כלל לא בטוח שדרכו של אלי ישי למנהיגות ש"ס סלולה ובטוחה. לדוגמה, מה יעשה ישי עם הרב שלום כהן, שאריה דרעי הכתיר כיורשו ההלכתי של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, כאשר הוא רואה ברב מאזוז את מורו ורבו? איך יקבלו אותו נאמניו של דרעי? והרשימה ארוכה.
אבל עצם הרעיון שאלי ישי יגיע להציל את ש"ס מעיד שהמפלגה לא הצמיחה מנהיגים צעירים ידועי שם שיחליפו את המנהיגים הוותיקים. במקרים דומים של פילוג מפלגות בעבר, המפלגות חיפשו מנהיג מבטיח שלא היה מזוהה מדי עם אף אחד משני המחנות היריבים. בשנות הצמיחה המהירה שלה, חברי סיעת ש"ס היו בין הצעירים בכנסת, וגם אריה דרעי ואלי ישי היו בין הינוקות בשולחן הממשלה. כיום סיעת ש"ס היא בין המבוגרות, היות שעם מספר ח"כים מצטמק אין משבצת פנויה לכוחות טריים.
לגבי אלי ישי עצמו, השבוע שמענו שיש לו אופציות אחרות, כגון ריצה משותפת עם האיחוד הלאומי, מעין מפלגת 'יחד' משודרגת. הוא גם מנהל שיחות על הצטרפות למפלגת 'כולנו' של משה כחלון. לכאורה, אלי ישי – אדם ראוי לכל הדעות – יכול להתברך בשלל האופציות העומדות לרשותו. אולם אלי ישי עשוי גם להיפגע אם לא יכריז על כוונותיו, ובמיוחד לגבי השמועות בהקשר של 'כולנו'. אלי ישי אינו במצבו של רב-אלוף (מיל') גבי אשכנזי, שמשנתו הפוליטית אינה ידועה ולכן הוא פנוי לשקול את כל ההצעות. ישי בעל ותק של עשרות שנים בפוליטיקה, ובהתאם לכך עמדותיו אמורות להיות יותר ברורות ומגובשות. הוא גם לא במצבו של זאב אלקין, שלו רצה היה משתלב בבית היהודי בלי לשנות את הפרופיל הפוליטי שלו. האופציות העומדות בפני ישי סותרות: אופציית 'כולנו' אינה מסתדרת עם 'יחד' מבחינה מדינית, ועם ש"ס ו'יחד' מבחינה דתית.
איפה הייתה לבני בעידן פרידמן?
ההאשמה של ח"כ ציפי לבני בכך ש"שקד תקעה חרב פוליטית בבית המשפט", בעקבות הדברים שאמרה השבוע שרת המשפטים נגד בג"ץ, כמובן רק מיטיבה עם שקד ועם הבית היהודי בכלל בתחרות הפוליטית עם הליכוד. אבל כדאי להיזכר בממשלת קדימה שבה כיהנה לבני כשרת החוץ, ממשלה שהיא ניסתה להקים מחדש ב‑2008 לאחר הסתבכותו של אולמרט. בממשלה זו כיהן הפרופסור דניאל פרידמן כשר המשפטים, ועמדותיו אז והיום דומות למדי לעמדותיה של שקד. לבני אמנם הביעה הסתייגות מכמה עמדות שנקט, אבל כאשר מרצ דרשה את פיטוריו והעבודה דרשה התחייבות למנוע את חקיקותיו כתנאי להצטרפות, לבני סירבה להן. כנראה פרידמן הסתפק בפגיון פוליטי במקום חרב.
טראמפ מתחיל לשלם מחיר
לא היה מדובר ביום שלישי הגדול, ואפילו לא ביום השלישי הכמעט גדול, אלא בסך הכול בבחירות המקדימות במדינה בינונית כמו ויסקונסין. אבל נפל דבר בבחירות הללו. אם דונלד טראמפ לא יזכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית, ויסקונסין תיזכר כנקודת המפנה.
ראשית כול הוכח שטראמפ אינו חסין בפני כללי התרבות הפוליטית, ואם עד כה כל התגרות שהייתה נחשבת להתאבדות פוליטית רק חיזקה את תדמיתו האנטי-ממסדית, הפעם הוא שילם על הפדיחות שלו. שנית, חלה התלכדות סביב מי שלבסוף ניצח בויסקונסין, טד קרוז. עוד בימים שקדמו לבחירות, כל שמנה וסלתה של המפלגה הרפובליקנית במדינה, מהמושל סקוט וולקר ומטה, יישרה קו מאחורי מועמדותו של טד קרוז.
הפרשן המכובד צ'ארלס קראוטהאמר כתב טור שבו ניתח את מדיניות החוץ הצפויה של המועמדים המובילים, והשווה אותה למדיניות שנקטו מנהיגים בעבר. לדבריו, מדיניותה של הילרי קלינטון תשכפל את מדיניותה של בעלה ביל קלינטון; את דונלד טראמפ הוא השווה למלך פיליפה השני של ספרד, שמדיניותו הסתכמה בצבירת זהב וגרמה לאובדן ההגמוניה הספרדית לטובת בריטניה, לאחר שהצי הענק שבנה כדי לפלוש לאנגליה הובס על ידי האנגלים ועל ידי כוחות מזג האוויר; את טד קרוז השווה קראוטהאמר לנשיא רונלד רייגן. מה שחשוב הוא עצם ההשוואה ולא דיוקה. מבחינת הרפובליקנים, למשוח מתמודד לרונלד רייגן החדש שווה ערך לשליט מוסלמי שמתייחס לנביא מוחמד. רייגן, שפרש ב‑1989, היה הנשיא הרפובליקני האחרון שאיחד את מפלגתו, ונחשב לנשיא מוצלח ופופולרי.
קרוז עשה כברת דרך ארוכה מעמדה של אאוטסיידר לתקווה היחידה לבלום את טראמפ. לפני חודש בלבד, הסנטור לינדסי גרהם ממדינת דרום קרוליינה שחרר בדיחה ארסית כלפי קרוז: "אילו היית רוצח את טד קרוז במליאת הסנאט, והמשפט שלך היה נערך במליאת הסנאט, אף אחד לא היה מרשיע אותך". הסנאט האמריקני הוא מועדון שמכבד את עצמו, ובו סנטורים טירונים כמו קרוז אמורים להפגין כבוד כלפי הוותיקים. קרוז קרא תיגר על המסורת הזאת, פעל בצורה עצמאית בנפרד ממנהיגי סיעתו והאשים אותם שאינם עומדים על שלהם במאבקים מול ברק אובמה, לדוגמה בשאלת אישור התקציב. אבל הממסד הרפובליקני רואה בפליפה-טראמפ אסון כה גדול למפלגה עד שהוא מוכן, באיחור רב, לראות בקרוז מושיע.
הממסד הרפובליקני למד אולי מאוחר מדי שכאשר מנשבות רוחות אנטי ממסדיות חזקות, הדרך היחידה לעצור את הקטר טראמפ הוא להציב מולו שייגעץ כמו קרוז, שמסוגל אף הוא לשחק את תפקיד האנטי ממסדי. זה הצליח בויסקונסין, וכעת המאבק עובר למדינת ניו-יורק שתצביע ב‑19 לחודש. ניצחונו של קרוז יקטין את סיכוייו של טראמפ לזכות ברוב צירי הוועידה. השאלה המעניינת שנפתחה היא האם בהתכנס הוועידה, יגיד הממסד הרפובליקני שקרוז עשה את שלו בבלימת טראמפ ועכשיו נכתיר מועמד נוסף שכלל לא התמודד, או שיתמיד לתמוך בקרוז?