טעיתי.
טעיתי כשחשבתי שמותר להגיד בקול את מה שחושבים.
טעיתי כשחשבתי שעם ישראל, הנושא את דגל הדמוקרטיה, מסוגל להכיל גם אותי.
טעיתי כי הייתי תמימה מדי, וחשבתי שרפי רשף, שגדלתי על קולו, התקשר סתם להתעניין בשלומי.
אולי גם טעיתי כשחשבתי שמותר לי לחשוב אחרת, ואחרי שאח שלי נפצע בפיגוע ליד כפר דרום, החברים הטובים שלנו מנשה ורחלי גביש איבדו ארבעה מבני משפחתם כשמחבל נכנס אליהם הביתה, שכנים שלנו איבדו את בני דודיהם-בני משפחת פוגל, ובעלי היקר איבד את חברו הטוב שולי הר-מלך... והרשימה לצערי עוד ארוכה...
חשבתי שאחרי כל זה, מותר לי להוליד חיים חדשים כשאין מסביבי אנשים שמזכירים לי את המוות, ולא באשמתי...
יש כאלה שיגידו שגם טעיתי שבחרתי לגור בקדומים, לסבול מההפגנות ההמוניות של הערבים תושבי קדום בכל שישי ושבת, לקום בלילה לילדים מפוחדים שחולמים על מחבלים שנכנסו הביתה, לחכות לבעלי, הח"כ שעובד סביב השעון, ולדאוג כשהוא נוסע באמצע הלילה דרך כפרים ערביים... אולי זה מה שגרם לי לא לאהוב את מי שלא ממש אוהב אותי ומנסה לשבש את שגרת חיי...
אנחנו עדין נלחמים ומוסרים את נפשנו על זכותנו וקיומנו בארץ הזאת, ואם יש מקום שבו מותר לי לשכוח את זה, זה בחדר הלידה. 
חבל שלא יצאתי אל החבורה הנחמדה שבאה להפגין לי מול הבית ביום רביעי, אולי הם יכלו לסדר לי דירה בתל אביב, במקום בו אין ערבים וגזענים....
טעיתי כשחשבתי שלא רק לי ברור שערביי ישראל מזוהים לחלוטין עם כל מה שקשור "לעם הפלשתיני", ומי שעומד בראשם מנהיג את שתי הקבוצות גם יחד ומעודד את הפיגועים נגדנו...
טעיתי כשציפיתי למצוא עיתונאים וכתבים בצד הימני של המפה, אמיצים וכנים, שיעמדו על המשמרת, וגם אם קשה להם לומר את האמת בקול, לפחות לא יהיו חלק מההמון הזועם.
טעיתי כשהקשבתי לרדיו ביום שלישי בבוקר ושמעתי יפי נפש שמתארים מציאות שכאילו התחילה אתמול בבוקר והולכת לגרום למשהו בסדר גודל של שואה מחר בצהרים.
וטעיתי כשנזכרתי בשיעורי היסטוריה בבית הספר, שם למדנו שהיהודים לא ניסו לפגוע בגרמנים ואפילו לא ניסו לכבוש את גרמניה, כנראה שאולי לא זכרתי נכון, תקנו אותי אם אני טועה, אבל בבקשה אל תשוו את בעלי לנאצי.
טעיתי כשחשבתי שאנחנו מסוגלים לעמוד לבד אל מול עדר הצבועים שמנסה לטשטש את המלחמה שמתנהלת כאן כבר מאה שנה.
ובעיקר טעיתי כי לא ידעתי מה התקשורת מסוגלת לעשות לאחת קטנה כמוני, ועד כמה אני מעדיפה את האור באמבטיה בזמן שאני מקלחת את חמשת בני ב"ה, מאשר את אור הזרקורים.
ורק כדי לדייק, אני מניחה שחיפשתם עוד התנצלות... אז לא.
לא טעיתי, אני עדין חושבת את מה שאמרתי. אנחנו עדיין נלחמים, ומוסרים את נפשנו על זכותנו וקיומנו בארץ הזאת, ואם יש מקום שבו מותר לי לשכוח את זה, זה בחדר הלידה.
שלכם ובשבילכם, תמיד מאחורי הקלעים
רויטל סמוטריץ'