במאמר שפרסם באתר 'על צד שמאל' יותר מרומז פרופ' מיכאל בר, מדען בכיר וגימלאי של משרד הביטחון, להשוואה בין הממשלה הנוכחית בישראל למשטר הנאצי.
את מאמרו הוא מפרסם בהמשך ישיר למאמר קודם בו השווה בין תנועת 'שוברים שתיקה' לקבוצת "הוורד הלבן" – קבוצת גרמנים צעירים בגרמניה הנאצית שדווחו בכרוזים על מה שחוו בשירותם הצבאי במלחמת העולם השנייה בקרבות במזרח אירופה.
לאחר שהוא נשמר מלערוך השוואה ישירה בין המשטר הנאצי לממשלה הנוכחית בישראל בכותבו כי "אנחנו עדיין לא שם", כמעין הסתייגות זהירה, פורס פרופ' בר את משנתו ומתאר את הימים בהם קבוצת קצינים גרמנים התאגדה במגמה לחסל את היטלר במגמה להציל את גרמניה מחורבן נוראי.
"אזכיר שהניסיון נכשל, כל המעורבים נתפסו והוצאו להורג על-ידי הגסטפו בשיטות מזוויעות", כותב בר ומוסיף מיד את משפט ההסתייגות המגונן "אנחנו עדיין לא שם", ומסביר מדוע קיים הבדל בין מצבנו למצבם של הגנרלים הגרמניים, ולכך יש שתי סיבות לטעמו: "א. אנו לא נמצאים במצב מלחמה עם אומה כלשהי מאומות העולם. ב. אנחנו עדיין לא נמצאים בשלטון דיקטטורי של איש אחד".
לזאת הוא מוסיף הרהור מחודש, שמא בכל זאת יש קשר בין שתי המציאויות: "נשאלת השאלה האם זה באמת המצב לאשורו. ישראל מעורבת עד לצווארה במלחמת שחרור קשה וממושכת שמנהל נגדה העם הפלסטיני, כשהוא נתמך על ידי רוב אומות העולם. מצב זה מזכיר במשהו את מצבה של גרמניה ביולי 1944. ישראל גם איננה מתנהלת כדיקטטורה במובן הפשוט של המילה, אבל היא מנוהלת במידה רבה על-ידי גוף דיקטטורי, מעין אוליגרכיה מהתקופה העתיקה, המונה כ-3,000 איש – מרכז הליכוד, הנשלט בידי נתניהו הממשיך בעזרתה להיבחר כל פעם מחדש בדרך מעין-דמוקרטית. בהקשר זה יש לציין שגם היטלר נבחר לקנצלר בראשית דרכו בבחירות מעין-דמוקרטיות, כשמפלגתו זכתה בכשליש מכלל הקולות (אחוז הרבה יותר גבוה מאחוז הקולות של הליכוד). בהמשך הפך המשטר הנאצי למעין אוליגרכיה, שהורכבה בחלקה מההנהגה של המפלגה הנאצית ובחלקה מקבוצת הגאולייטרים (מושלי המחוזות בגרמניה רבתי), כשמטרתה הייתה לשמר את היטלר כדיקטטור".
בהמשך מאמרו קובל פרופ' בר על כך שעד כה, מאז קום המדינה, לא התאגדו מפקדים צבאיים על מנת למנוע מלחמה שאותה תכננה הממשלה, בין אם היו אלה מלחמות אין ברירה ובאין אם לטעמו היו אלה מלחמות ברירה. עם זאת הוא מוצא נקודה מעודדת בכך ש"ראשי הגופים הביטחוניים, ובעיקר המפקדים בצה"ל, חשו שממשלתו של נתניהו היא ממשלה עם נטיות אובדניות, שנסמכת במידה רבה גם על כוחות-על חיצוניים, הם הבינו שעליהם להיות יותר מעורבים ולפעול ביתר שיקול דעת". כך לטעמו אירע כאשר סיכלו הגורמים הללו את כוונות נתניהו להתקיף את הכורים הגרעיניים באיראן.
המסקנה העולה מכך, לתפיסתו של פרופ' בר היא ש"נראה שגם אם יגיעו מים עד נפש, עדיין יש לנו על מי לסמוך כדי למנוע מכוחות העוול והרוע הפזורים בין חלקיה השונים של המערכת הפוליטית מלבצע את זממם".
ממשיך בר וחותם את מאמרו בנימה מוטרדת ומודאגת מהיום בו גורל אותם גופים מתריעים יהיה כגורל הקצינים הגרמניים ההם שכשלו: "תישאל מידי פעם השאלה – מה יקרה אם חלילה, באחד המצבים, גופי הביטחון לא יעמדו בפרץ וייכשלו, כמו שכשלה אותה קבוצת קצינים גרמניים ביולי 1944. ואז, אנא אנו באים?".