לא יפה להעליב את שוקה. זו למעשה תמצית אחד מפסקי הדין המסוכנים שניתנו כאן בשנים האחרונות.
שוקה הוא סוכן הביטוח הבדיוני שמיוצג על ידי מזכירתו, המגולמת על ידי הקומיקאית שני כהן, בפרסומות של ענקית הביטוח הישיר אי.די.אי. ומי שנחלץ השבוע להגן על כבודו הוא שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב אליהו בכר.
למי שלא פתח טלוויזיה בחמש השנים האחרונות, ולא יוכל לראות יותר את סדרת הפרסומות שנפסלו מעתה לשידור בהוראתו של השופט, נספר כי מדובר בקטעים קומיים קצרים המתארים את האינטראקציה בין לקוחות ובין מזכירתו המטורללת של סוכן הביטוח. המסר הלא מובלע הוא כי בעידן הדיגיטלי סוכן ביטוח הוא עניין אנכרוניסטי ומיותר שרק מייקר את המוצר הביטוחי.
אפשר להתווכח עם הטיעון. ואכן, לשכת סוכני הביטוח בישראל עשתה זאת בכמה קמפיינים פרסומיים. אחד מהם, רדיופוני, תיאר בהומור איך היה נראה שירות משפטי לו הוא היה ניתן על ידי שירות טלפוני (בדומה למתכונת הביטוח הישיר) ולא על ידי עורך דין בשר ודם.
אפשר כמובן גם לראות טעם לפגם בכך שאדם כמו רביב צולר, מנכ"ל אי.די.אי, מוביל מסע פרסום שמצייר את סוכני הביטוח כמי שמרוויחים יותר מדי. בשש השנים הראשונות שבהן כיהן כמנכ"ל החברה (עד 2013) צבר צולר בשכר, במענקים ובאופציות יותר משמונים מיליון שקלים. לזכותו ייאמר שהוא יצר ערך עצום לחברת הביטוח, הוא נהנה משם של מנהל שדואג לרווחתם של עובדיו, והוא מהראשונים שנענה ליוזמה של האוצר להפחית את שכרו בהדרגה. אך גם השכר המופחת עמד בשנה שעברה על סכום ששום שוקה לא יכול אפילו לדמיין - כמעט חמישה מיליון שקלים.
אבל השופט בכר בחר לחסוך את הוויכוח. בפסק דין שמשמיד כל יכולת לשדר סאטירה בעתיד הוא מונה את כל האי-דיוקים שמהם סובלת סדרת הפרסומות. "סוכני הביטוח אינם מאותגרים טכנולוגית כפי הנטען כלפיהם", כתב השופט באחת הפסקאות היותר משונות בפסק הדין. "בהחלט ייתכן, כי הם לא בקדמת הטכנולוגיה. אך מכאן ועד להציגם כאנשי המערות או כמוצג ארכיאולוגי המרחק רב. כך למשל אין חולק, כי סוכני הביטוח עושים בעבודתם שימוש במחשב למול חברות הביטוח וזה חלק מעבודתם היומיומית. לפיכך, הצגתם של סוכני הביטוח כנהנתנים, כמי שהלקוח אינו בראש מעיניהם, כמי שבשום פרסומת אינם נראים כבאים במגע עם לקוחותיהם, אלא באמצעות מזכירה מאוד לא 'מתקדמת', שמאותגרת טכנולוגית ודוברת באחת הפרסומות יידיש, הכול על מנת להציג את סוכן הביטוח כמי שכבר אינו שייך לעולם המודרני, אינו עדכני ואינו מתקדם - בכל אלה, יש בהם כדי להוות תיאור כוזב של מקצוע סוכן הביטוח בהפרזה והקצנה שהינה לטעמי בגדר מעל למותר ולא רק עוקצנית כטענת החברה. ההכללה בנסיבות, ביחס לכלל סוכני הביטוח, הינה לטעמי הרסנית ומהווה פגיעה מיותרת בבחינת מכה קשה 'מתחת לחגורה'".
המילה "לטעמי" אגב מככבת בפסק הדין. היא מופיעה בו לא פחות משבע עשרה פעמים ויכולה לרמוז שיותר משיש כאן מסמך משפטי, יש כאן סוג של ביקורת טלוויזיה.
כשהפציינטים מייללים
שמונים אלף שקלים, יותר משליש מתקציבו השנתי, ישלם ארגון הרופאים הווטרינרים בישראל כקנס לאחר שבמשך שנים אחדות פרסם מחירון מומלץ לפרוצדורות רפואיות בבעלי חיים. כך קבע השבוע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה יועד הכהן. את כתב האישום נגד הארגון ונגד העומד בראשו הגישה הרשות להגבלים עסקיים, בטענה כי פרסום המחירון יוצר הסכם כובל, כזה המעודד תיאום מחירים בין העוסקים השונים בתחום ומונע תחרות שתיטיב עם הצרכן. הקנס הכבד הוטל על הארגון למרות שהוא הגוף היחיד בארץ שמקדם את השתלמויות הווטרינרים לאחר הסמכתם, ולמרות שהוא מתקיים רק על דמי חבר שנתיים צנועים שמשלמים שבע מאות חבריו, ולמרות שלמעט צוות אדמיניסטרטיבי זוטר, כל נושאי התפקידים בו פועלים בהתנדבות.
לצד התביעה עמד תקדים דומה שבו הורשע לפני שנים אחדות איגוד שמאי המקרקעין באישום דומה. גם הוא פרסם מחירון מומלץ, וגם הוא הואשם בהגבלת התחרות.
אלא שאנחנו נזכרנו כי גם השופט, כמו גם התובעים והסנגור שהיו מעורבים במשפט, כולם חברים בארגון מקצועי גדול הרבה יותר (ועשיר הרבה יותר), שמפרסם דרך קבע מחירון מינימום לתעריפים שחבריו אמורים לגבות מלקוחותיהם. כשישים אלף עורכי דין רשומים בלשכת עורכי הדין של ארצנו הקטנטונות. זהו שיא עולמי של עורך דין אחד לכל מאה ארבעים וחמישה תושבים. אחד מכל שלושים עובדים במשק מחזיק ברישיון עריכת דין.
למרות שחוקי הביקוש וההיצע של השוק החופשי היו מנבאים כי במצב דברים שכזה אפשר יהיה לקבל שירותים משפטיים סבירים במחירים נמוכים יחסית, הרי כל מי שהזדקק לשירותיו של עורך דין גילה שמדובר בתענוג לא זול בכלל. אחד החשודים המיידיים באנומליה הכלכלית הזאת הוא כמובן מחירון המינימום של הלשכה, זה שקובע כי עורך דין לא אמור להסתפק בפחות מאלף ותשע מאות שקלים תמורת פרוצדורה טכנית כרישום תאגיד. או לא פחות מעשרים אלף שקלים תמורת ייצוג צד במכירת דירה ממוצעת בפתח תקווה. לכן פנינו ללשכת עורכי הדין ושאלנו מדוע המחירון המומלץ של הלשכה אינו עבירה על חוק ההגבלים העסקיים.
שתי תשובות קיבלנו בעניין. האחת היא שהמחירון "אינו מחייב את ציבור עורכי הדין לפעול על פיו כפי שהיה בעבר המחירון המינימלי, והוא מהווה מדד בלבד להערכת שכר הטרחה בסוגי תיקים שונים וטיפול משפטי מעניין לעניין". העניין הוא שזו הייתה גם טענת ההגנה של ארגון הווטרינרים, אך היא נדחתה על ידי בית המשפט, שקבע כי גם מחירון מומלץ הוא סוג של הסדר כובל. התשובה האחרת, המוצלחת יותר, היא שהכנסת היא זו שהתירה ללשכה לפרסם את המחירון. ואכן, עיון בחוק לשכת עורכי הדין מגלה כי המועצה המשפטית של הלשכה יכולה לפרסם תעריפי מינימום מומלצים, לאחר שאלו עברו את אישור שר המשפטים. השאלה אם כך צריכה להיות מופנית למחוקקים: מדוע מותר דווקא לעורכי הדין לפגוע בתחרות החופשית, באופן שהוא עניין פלילי ככל שמדובר בכל מקצוע אחר?
תום הלב של גופשטיין
"העושה מעשה בדַמּוֹתוֹ מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו". הסעיף הזה מחוק העונשין מעט מסובך לפיצוח, אך יפה ונושא ניחוח פילוסופי. בלשון בני אדם נאמר כי חוק העונשין קובע שלא ניתן להרשיע אדם שעשה מעשה אסור, אם הוא טעה וחשב שהוא פועל במציאות אחרת שבה המעשה מותר. לדוגמה, אם עובד חברת הובלה טעה בדלת הדירה שהוא אמור לפנות, נכנס לדירה אחרת ונטל משם את מכשיר הטלוויזיה, אי אפשר להרשיעו בפלילים. אמנם טכנית הוא פרץ לדירה בלא רשות ולקח ממנה פריט בעל ערך. אך בתפיסת המציאות המוטעית שלו בעת מעשה הייתה הפעולה שלו, העמסה של חפצי דירה ברשות, מותרת. הסעיף הזה בחוק העונשין חילץ השבוע את יו"ר ארגון להב"ה, בנצי גופשטיין, מהרשעה פלילית.
בתקרית שעוד מעט ימלאו לה שש שנים, קפצו כמה פעילים פרו-פלשתיניים, יהודים במוצאם וישראלים על פי אזרחותם, מעל גדר שכונת האבות בקריית ארבע, ונכנסו אליה שלא דרך השער המאובטח. גופשטיין, שהבחין בהם מטפסים, ניסה בתחילה למנוע מהם להיכנס והיכה באצבעותיהם בעת שנאחזו בגדר. מאוחר יותר התעמת איתם כאשר הצליחו להיכנס לשכונה.
הם טענו בבית המשפט כי מיהרו אל תחנת המשטרה בעיר לאחר ששמעו זעקות מאחד מבתי הערבים בחברון, והציגו סרטון שבו נראה גופשטיין נוהג בהם באלימות. אלא שבאותו סרטון נשמע גופשטיין צועק לחבריו להגיע לעזרתו בטענה שערבים נכנסים לשכונה. גופשטיין העיד במשפט כי סבר שלפחות חלקם ערבים, בעיקר עזרא נאווי שחזותו ואופן דיבורו מתעתעים. עורך דינו של גופשטיין, יצחק בם, טען בבית המשפט כי לערבים שאינם אזרחי ישראל אסור להיכנס לשכונה בשל צו אלוף שאוסר זאת. ולכן לו היו אלו ערבים היה גופשטיין פועל באזרחות טובה בעודו מנסה למנוע עבירה וסיכון ביטחוני. ומכיוון שגופשטיין טעה בהבנת המציאות שבה פעל, הוא אינו נושא באחריות פלילית. שופט בית משפט השלום בירושלים דב פולוק קיבל את הטענה וזיכה את גופשטיין.