חופש הביטוי, ולצדו הזכות לבחור ולהיבחר, הם יסודות מרכזיים שכל פגיעה בהם היא פגיעה במהות הדמוקרטיה.
בהקשר זה יש להדגיש שמימוש הזכויות האלו בדמוקרטיה אינו שמור רק למי שחושבים כמונו או קרובים אלינו בדעותיהם. הרעיון הוא שעקרונות אלה יתגשמו באופן גורף, שיכיל גם את אלה שלהם אנחנו מתנגדים בחריפות ושדבריהם מקוממים ומרתיחים.
אולם אף זכות, תהא חשיבותה גדולה ככל שתהא, אינה זכות מוחלטת. זכויות תמיד ניתנות באופן שקול ומאוזן עם זכויות אחרות המנוגדות להן. חופש הביטוי אינו כולל, לדוגמה, את הזכות להוציא שם רע. ישנם מצבים שבהם ראוי להימנע ממתן זכויות או להשעות את אותן זכויות.
כאן אנו מגיעים לסוגיית הדמוקרטיה המתגוננת. היא מתמקדת בשאלה מתי מותר לדמוקרטיה לפגוע בזכויות חשובות לצורך הגנה עצמית על עצם קיומה ועל ערכיה המרכזיים. לדמוקרטיה קיימת בהחלט הזכות ואף החובה להגן על עצמה, והוויכוח הוא בשאלה היכן עוברים הגבולות הללו. בקלות רבה אפשר להידרדר לפגיעה בדמוקרטיה בשם ההגנה עליה כביכול. כאשר ההגנה על הדמוקרטיה מחייבת פגיעה בזכויות יסוד מהותיות, ראוי שהפגיעה תהיה באמת רק במקרים הקיצוניים ביותר.
בהקשר זה ראוי לזכור שכל השעיה של חבר כנסת פירושה פגיעה בחופש הביטוי שלו. מלבד זאת, יש כאן גם רכיב ברור של פגיעה בזכות שלו להיבחר ובזכות של בוחרים לבחור בו. שהרי אם משעים אותו מתפקידו, בחירתו מתבטלת לתקופת ההשעיה.
במקרה של זוהיר בהלול, יהיו דבריו מקוממים ככל שיהיו, יש להסתפק בהשעיה קצרה מחלק מהפעילות הפרלמנטרית, השעיה שניתן להטיל אותה על ידי ועדת האתיקה. השעיה ארוכה מדי תהיה פגיעה קשה מדי שאינה נראית כחלק מדמוקרטיה מתגוננת. הדמוקרטיה הישראלית מספיק חזקה כדי לספוג את דבריו המקוממים.