הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" היא סיסמה ריקה מתוכן שאיש אינו מאמין עוד בהיתכנותה.
כל מפריחי הסיסמה הזאת לאוויר העולם מתכוונים בסתר לבם למצב שאין לו פתרון ונדון לעימות מתמשך בין יהודים לערבים על הארץ הזאת. בשביל שיהיו שתי מדינות לשני עמים צריך שני עמים, ואין פה שני עמים. יש פה קיבוץ פזורה של עם ישראל בחלקו שחזר מגלות ארוכה, ויש פזורה של ערבים שהגיעו לכאן בלי קשר ביניהם ובלי כל זיקה דתית או היסטורית למקום הזה. ההישענות על שקר קיומו של עם פלשתיני מתבררת יותר ויותר כעורבא פרח מתוך עדויות מהימנות של הערבים עצמם. כמו כל עובדה שקרית שמופרכת ביום מן הימים, כך גם המצאת העם הזה נחשפה כבדיה.
"שתי מדינות לשני עמים" היא אמרה חלולה של מתחסדים משום שאיש מן המחזיקים בה אינו חושב באמת שהיא אפשרית. זו אמירה של פוליטיקלי קורקט ותו לא. אמירה שאין בה כלום וכולה לא כלום. ואם יש בה ערך כלשהו הריהו ערך שלילי ביותר הנגוע כולו בגזענות ושנאת הזר. גם הערבים עצמם נעלבים מן ההשתוקקות היהודית-שמאלנית להיפרד מהם, או יותר גרוע – להתגרש, "אנחנו פה והם שם!", משל היו למצורעים. באופן טבעי מציגים הערבים התנגדות של דחויים שאין רוצים בקרבתם והם בוחרים באפשרות הקיצונית היחידה שנשארה להם – להתפוצץ עלינו ולמות מות שאהידים.
קיומה של מדינת ישראל חיוני לא רק לעם היהודי אלא גם למזרח התיכון כולו. ערביי מדינת ישראל היו צריכים להיות הראשונים בקרב האומה הערבית לעמוד ולהילחם על קיומה. מצבם, מכל הבחינות, טוב יותר מאשר בכל מדינה ערבית אחרת. ועם כל הבעיות שנוצרו בין יהודים לערבים בעקבות הקמת מדינת ישראל, המצב הזה רק הולך ומשתפר. מספר האקדמאים ואנשי העסקים הערבים עולה כפורח, הנוער הערבי נולד לתוך משטר דמוקרטי, האישה הערבייה נהנית משוויון שאין כדוגמתו בשום ארץ ערבית וההבדלים בין יהודים לערבים הולכים ומיטשטשים.
אי אפשר להקים פה מדינה נוספת משום שאין כל צורך אמיתי במדינה שכזו. אבל הדבר אינו אפשרי בעיקר משום ששתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, לפותות זו בזו וכל ניסיון להפריד ביניהן יהיה עקר ורק יסב נזקים. הזמן עושה את שלו והמציאות עולה על כל ההמצאות הפוליטיות שמניבות אך ורק עיכובים ומכשולים בדרך לשלום אפשרי בהחלט.
החלת ריבונות ישראלית על כל השטחים שבשליטת ישראל מתחייבת. חיכוכים רבים יתבטלו מאליהם תחת מטרייה של ריבונות ברורה.