1. השר המנוח אורי אורבך סיפר פעם בראיון שכאשר עוד היה ח"כ מן השורה התבקש לחתום כעותר על עתירה לבג"ץ שנגעה לנושא שבו עמדתו היתה מפורסמת, ידועה וזהה לעמדתם של העותרים.
אורבך ציין כי לאחר מספר דברי עידוד למאבק החשוב לטעמו הבהיר שלא יצטרף לעתירה. כאשר נשאל מדוע הסביר כי כחבר כנסת הזירה בה הוא מנהל את מאבקיו הציבוריים היא הכנסת. "אם אני מפסיק לנהל את המאבקים בכנסת ועובר לנהל אותם בבית המשפט אני צריך להתפטר מן הכנסת", ציטט אורבך את עצמו והוסיף אנלוגיה שנונה ששכחתי מאז שמעתי את אותו רעיון.
נזכרתי בראיון הזה בעקבות פסיקת בג"ץ בשבוע שעבר בעתירה שהגישה סיעת "יש עתיד" נגד ראש הממשלה. כזכור, ב"יש עתיד" ביקשו מבג"ץ להורות לראש הממשלה להפסיק לשמש גם כשר בכמה משרדים במקביל לתפקידו כראש הממשלה.
ב"יש עתיד" אהבו מאוד את השר אורבך (זה לא חכמה, זה היה קל), וגם ראו בו סוג של בן ברית בנושאים מסוימים. יכול להיות שכדאי שלפיד ילמד ממנו גם את הדבר הזה. ח"כ שעותר נגד הממשלה צריך פשוט ללכת הביתה ולהמשיך לעתור משם, כאזרח מודאג.
2. בדעת המיעוט ביקש כזכור השופט מלצר לפסול את ההחלטה למנות את נתניהו לשר התקשורת, בין היתר על בסיס הטענה המשונה לפיה התקשורת היא "רשות רביעית", ובמשטר דמוקרטי צריכה להיות הפרדת רשויות.
בגלל שהטענה הזו כל כך מופרכת לקח כמה ימים עד שניסחתי לעצמי את האירוניה החריפה כל כך שעולה ממנה.
כידוע, החלטה למנות שר היא החלטה שמתקבלת בממשלה ומאושרת על ידי הכנסת. עכשיו תקשיבו למה שהשופט מלצר בעצם אומר: בשם הפרדה בין שתי רשויות (הממשלה והתקשורת) שאחת מהן היא בעצם רק "כאילו רשות", אני בית המשפט, הרשות השלישית בין שלוש הרשויות האמתיות, אתערב בהחלטה שקיבלו באופן מפורש שתי הרשויות האחרות ואבטל אותה. אכן הפרדת רשויות.
3. שופטי הרוב בבג"ץ "יש עתיד" דחו כזכור את החלק השני של העתירה, שנגע למינוי ראש הממשלה במקביל לתפקידו גם כשר, אולם שיגרו "אזהרת בטלות". משמעותה של האזהרה היא שיגור מסר לממשלה לפיו בפעם הבאה שתעלה סוגיה כזו עשוי בג"ץ לפסול את ההחלטה. הסיבה: מינוי ראש הממשלה לשמש גם כשר חורג מ"מתחם הסבירות".
זה המקום להגיד משהו קטן על ה"סבירות" שהפכה בעקבות יצירתו המשפטית של אהרון ברק לאמת המידה המרכזית במשפט המנהלי (כלומר בשפיטה בעתירות נגד רשויות שלטוניות) בישראל.
השיטה לפיה בית משפט פוסל החלטות שלטוניות משום ש"אינן סבירות" יכולה להיות בעלת היגיון מסוים כאשר אנחנו מדברים על גורמים שלטוניים פקידותיים, כאלו שאינם עומדים למשפט הציבור. יש היגיון בכך שבעל מפעל יוכל לטעון שהחלטה של הממונה על הקרינה במשרד להגנת הסביבה איננה סבירה, ולבקש מבית המשפט לתת לו הגנה, גם אם הפגם שבהחלטה איננו החוקיות שלה.
אולם, כאשר הביקורת בנושא הסבירות היא על הממשלה או הכנסת, זה כבר לא סביר. מי שמחליט האם הממשלה או הכנסת מקבלות החלטות סבירות הוא העם. כל ארבע שנים יש בישראל בחירות והציבור כולו מחווה את דעתו בקלפי בין היתר על תפקודן של רשויות השלטון השונות. אין סיבה שמי שנתון למשפט הציבור יהיה נתון במקביל למשפטם של שופטי בית המשפט העליון. בשאלה מה "סביר" ומה "בלתי סביר" אין לשופטים עדיפות על כל אחד מאיתנו.