אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: פלאש 90/משה שי

את בטוח לא יכולה לקבל אותי מחר? הקול שמעבר לשפופרת נשמע נואש. אני נואשת לא פחות.

עומדת בתוך שלולית עכורה בעיצומו של קרצוף המקרר, מנסה בו זמנית לשמור קשר עין עם הבנים שלי שרצו נורא לעזור ונראה שזה מתפתח לכיוון של מלחמת מים סוערת.

כן. אני מבינה, יש תספורת לילד עוד יומיים והיא רוצה בסך הכול כמה תמונות להנציח את רעמת התלתלים. אבל באמת שאין לי דקה אחת פנויה בלו"ז. תוך כדי שיחה אני נזכרת בערך בעשרה דברים שאם לא אטפל בהם עכשיו, אתקל בסירובים דומים למה שאני משמיעה ממש ברגע זה  "נזכרת אחרי הרגע האחרון".

אין ספק  שערב פסח זה אחת התקופות היותר מאתגרות בשנה, כשהשיא מבחינתי הוא הסוף, הרגע האחרון, השעה הזו שבין זמן סוף זמן אכילת חמץ לסוף זמן ביעור חמץ. זמן שנראה אצל כולנו פחות או יותר אותו דבר. גם  לאלו שמתחילות בט"ו בשבט ועובדות לפי רשימת מטלות מתוכננת, וגם לאלו שמתחילות לנקות שבוע לפני החג. תמיד צריך לשאוב פירורים אחרונים, להיזכר במזוודה/עגלה/ פח שלא נוקו ולרוקן את השואב ששואב את טיפת הכוח האחרונה שנותרה בנו.

תחושת ההתארגנות עד לרגע האחרון מתחברת לי באופן מובהק לנס יציאת מצריים. תפתחו לרגע את חלון המטבח שלכם (כן, שזה שהברקתם שתי דקות לפני שגשם אביך במיוחד ניתך ארצה) ותביטו דרכו על מטבח אחד קטן בארץ מצרים.

עומדת שם אישה יהודייה ולשה בצק במהירות הבזק. עיניה זוהרות והיא שרה ניגון שמח של חופש.

הם יוצאים! היא לא מאמינה דמעות מסמאות את עניה וידיה רועדות בהתרגשות

היא דווקא בכלל לא טיפוס של הרגע האחרון, היא בשלנית מצוינת. כל ארוחה אצלה מושקעת עד לפרטים הקטנים ומתוכננת.

כשהצפרדעים קפצו בתנוריהם של המצרים היא אפתה במחשבותיה ארוחות גורמה למסע הניצחון שלהם. אולי היא תכין את הפטיפורים המפוארים שלה בצורת פירמידות.

אבל עכשיו אין זמן, וזה אפילו לא אכפת לה. הנה האיש שלה נכנס גבו זקוף עניו זורחות פוגשות במבטה הזוהר. את מוכנה? יוצאים! מה הריח הזה? מה אשת החיל שלי הצליחה להכין תוך 18 דקות? היא שולפת בגאווה את המצות הפריכות ועונה לו "לא האמנתי שאצליח ברגע האחרון להכין מאכל כל כך פשוט וטעים".

כשאני מדמיינת מה הם מרגישים כשהם צוררים את המצות ויוצאים אל החופש בלב הולם אני מתרגשת כמעט כמותם. אבל לא יכולה לשאול את עצמי למה אלוקים סובב כך את מעמד היציאה שיהיה בחיפזון כל כך?  תארו לעצמכם שאותה אישה הייתה מספיקה לאפות כמו שצריך ובמקום לקרצף את הבית מפירורים ולאכול  מצות היינו בכלל מכינות פטיפורים גבוהים כאלו, מפוארים ?

יש משהו בנס הזה של הרגע האחרון שנותן המון תקווה. גם אם יש הרבה חושך ברגע אחד הכול יכול להתהפך לטובה. הנס לא זוחל, הוא טס! הוא סוחף באלומת אור גואלת ושמחה.

אז גם אם את ממש לא אישה של השנייה האחרונה, ומשתגעת כל שנה מחדש בשלב הביניים האחרון בין חמץ למצה, במקום לחשוב כל הזמן מתי זה כבר יגמר? תנסי לחשוב  השנה על נס יציאת מצריים המהיר, הגואל. ולכוון בתפילה על הנס הפרטי שלך.

חג ניסים שמח!

-----------------------

רבקי פרידמן, אמא לארבעה בנים וצלמת ילדים ומשפחה