כולם מפטפטים בעליזות עד שחבילות החמץ שלהם ישרפו לחלוטין במדורה הקטנה שהבעירו.
הבית שלהם ממורק, לכן הנפש נקייה. אני עוברת על פניהם, מהדקת את האחיזה בחבילה שבידי.
ביום הראשון ללימודים שמרתי לידי מקום לצהלה. זה מנהג קבוע מאז כיתה ב'. בגלל שאני מבינה מצוין בחשבון ובאנגלית, והיא מעולה בתורה ובספרות, גילינו שללמוד יחד תמיד עוזר לשתינו. הגילוי הזה הפך אותנו לחברות הכי טובות. חברות שתמיד נראית מוזר לכל מי שמתבונן מהצד. צהלה היא שובבה וצחקנית, קצת מפוזרת ומאוד מבולגנת, ואילו אני רצינית ומסודרת. דווקא ההבדלים הגדולים בינינו הפכו את הקשר למעשיר באמת. היא תמיד ידעה להסביר לי למה הטקסט המשעמם שלמדנו בספרות הוא בעצם סיפור מלא רגש שסוחף למערבולות של התלבטויות עד לפתרון. בתמורה, אני הצלחתי לגרום לה להבין את היופי וההיגיון שמסתתרים מאחורי תרגיל מתמטי מסובך.
הכול הלך חלק עד מרחשוון. למדנו אז סיפור על גשם. לא הצלחתי להבין מה מעניין בסיפור הזה. רוב השיעור היה שעמום אחד גדול. כשזה קורה, אני מציצה במחברת של צהלה שיושבת לצדי. בשיעורי תורה וספרות היא תמיד רוכנת אל השולחן וכותבת במרץ. היא לא מסכמת את השיעור, לפחות לא סיכום רגיל. צהלה ממלאת את המחברת בציורים של סצנות מתוך הקטעים הנלמדים. היא מקשטת אותם עם משפטי מפתח מהסיפור. היא מדגישה רגשות וחושפת את כל הדברים האלה שרק היא מסוגלת לקלוט משיעור שבעיניי יהיה לגמרי מעייף. הפעם הדף היה ססגוני בצד אחד ואפור בצד השני, הדמויות שריקדו שם באי סדר בין שורות המחברת יצרו סיפור חדש שלא שמתי לב אליו. התחלתי להקשיב למה שקורה בשיעור, והציורים במחברת של צהלה קמו לתחייה.
בסוף השיעור ביקשתי לשאול את המחברת. רק בעזרתם של הציורים יכולתי איכשהו לענות על השאלות שהמורה נתנה לשיעורי הבית. צהלה לא משאילה את המחברות שלה בקלות. בין הדפים שלהם מצוירים באי סדר כל הרגשות שלה והתובנות מהשיעור. אבל לי היא משאילה.
למחרת החזרתי לה את המחברת. קל להבדיל בין המחברות שלי ושלה. אצלי לא יהיו דפים תלושים או מקומטים. לכן אני בטוחה שהחזרתי. צהלה טענה שהמחברת עדיין אצלי. באותו זמן אני זוכרת שחשבתי שכל כך מתאים לה להיות לא מסודרת ולאבד. וידעתי שהחזרתי. כעבור שבוע היא התחננה שאחפש אצלי את המחברת. עברתי על המדף בביתי ברפרוף. ידעתי שהמחברת אצלה, ושמן הסתם האופי המפוזר שלה אחראי להיעלמות. היא ביקשה לבוא לחפש אצלי. נפגעתי. אני המסודרת, וזו היא שמבולגנת! אמרתי לה את זה. כבר חצי שנה שאנחנו לא מדברות. אני מתגעגעת אליה, אבל לעולם לא אודה במה שלא עשיתי. המחברת לא אצלי. כך לפחות חשבתי. עד שניקיתי את החדר לפסח.
את המחברת מצאתי בין ספרי הלימוד הישנים. מי שם אותה שם? אולי אפילו אני... כנראה שאני לא מסודרת כפי שחשבתי. בשבת הגדול הרב דיבר על החמץ שבלב. על הגאווה שיש בכל אחד מאיתנו, והיא תופחת כמו שמרים. אני, הגאה, ישבתי בשיעור שלו וחשבתי על המחברת של צהלה שחיכתה בבית ארוזה בשקית. אלפי תכנונים תכננתי איך אגיע לביתה בחשאי ואסתיר את המחברת אצלה, וכך לא אצטרך להודות בטעות.
הבית שלי נקי מחמץ. את שאריות הלחם מארוחת הבוקר אבא ויהודה יצאו לשרוף באחת מהמדורות. רק אצלי, בלב, עוד יש חמץ. אני בדרך להשמיד אותו. ביד שלי יש חבילה ובה מחברת אחת והרבה רגשות אשם, ואני עומדת מול דלת ביתה של צהלה.