לילד אריאל בנדור היה תחביב לא שגרתי. "היינו מקבלים פסקי דין מגולגלים לתיבת הדואר", מספרת אמו, שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, "הוא היה רץ ראשון כשהיה בן שמונה או תשע והיה מוציא אותם כדי לקרוא ראשון. ואני הייתי אומרת לאיש שלי: שמואל, למה הוא קורא את זה? זה נמשך ככל שהוא גדל. אני מנחשת שהוא קרא את החלק הסיפורי".
בנדור הפך לימים, באופן לא מפתיע, למשפטן בכיר באקדמיה. לאם דליה היה ברור מלכתחילה שבנה אריאל ילמד משפטים. "לא היה בכלל ספק", היא אומרת.
פרופ' בנדור, אהבת המשפט נולדה אצלך מהבית?
"בהשפעת שני ההורים שלי", הוא מאשר, "אבא שלי גם הוא משפטן. אני לא חושב שזה קשור לעובדה שדיברו על משפטים כל כך הרבה בבית, כמו זה שהיו בבית ספרי משפט ופסקי דין. כנער קראתי ספרי שירה ורומנים וכל מה שאפשר, וגם פסקי דין. לא כאלה משעממים, אלא בתחומים המעניינים – בעיקר בעניינים החוקיים".
כל אחד מכם התקדם במסלול שלו. יצא לכם לשתף פעולה?
"העברנו קורס משותף באוניברסיטת בר-אילן במשך סמסטר אחד", מספר פרופ' בנדור. אמו החלה ללמד הרבה לפניו בבר-אילן, והקורס המדובר התקיים כשעוד היה בתפקידו באוניברסיטת חיפה. "אריאל פנה אליי מפני שהוא היה בחיפה", מספרת דורנר, "אז התחלקנו. אני לימדתי בימי רביעי והוא בימי ראשון. זה היה נחמד מאוד. את השיעור האחרון העברנו יחד".
החוקים שבצלילים
דליה דורנר, שופטת בית משפט העליון בדימוס, היא כיום בת 82. בשנת 1994 מונתה לשופטת בית המשפט העליון, תפקיד שבו שימשה כעשרים שנה. מאז פרישתה לגמלאות משמשת כנשיאת מועצת העיתונות ובמגוון תפקידים ציבוריים.
בנה, פרופסור אריאל בנדור, הוא מומחה למשפט חוקתי ומנהלתי, בן 53. בשנת 2007 הפך לפרופסור מן המניין באוניברסיטת בר-אילן והוא ראש בית ההוצאה לאור של הפקולטה למשפטים. הוא משמש גם כיו"ר העמותה למשפט ציבורי בישראל.
מה דעתכם על הביקורות המרובות באחרונה על בית המשפט העליון?
בנדור: "הביקורת על בית המשפט לגיטימית. כתבתי הרבה מאוד מאמרים ובאף אחד מהם לא הסכמתי עם פסק הדין, אחרת לא היה טעם לכתוב על כך. אם התוצאה של פסק דין איננה נכונה, ופסק דין בדרך כלל מפרש את החוק – הדרך היא איננה לתקוף את בית המשפט או לשנות את הסמכויות שלו ולעשות מניפולציות, שלדעתי מועילות מעט מאוד מבחינה מעשית.
"אם פסק הדין מביא לתוצאה שאיננה ראויה בעיני נבחרי הציבור, הם רשאים ולפעמים אפילו חייבים, כפי שאכן נעשה לעתים, לשנות את החוק – לא את שיטת הבחירה של השופטים, וכבר היו דברים מעולם. למרות שאומרים שהשופטים עושים מה שמתחשק להם, אחרי שהכנסת משנה את החוק - גם הפסיקה משתנה. הפסיקה כפופה לחקיקה והשופטים, בניגוד למה שחושבים, לא עושים מה שהם רוצים".
דורנר: "ביקורת על פסק דין זה עניין לאקדמיה. אנחנו תמיד אומרים - לשופט מביאים בעיה והוא מוצא פתרון, לאקדמאי מביאים פתרון והוא עושה מזה בעיה. יותר מזה, מאמרי הביקורת האלה משמשים את בתי המשפט כחומר כאשר הוא בא לטפל בנושאים דומים. יש התייחסות של כבוד לביקורת הזאת, אף פעם לא מזלזלים בה".
לדברי השופטת בדימוס, "המתח התוצאתי בין בית המשפט לפוליטיקאים קיים בכל המדינות הדמוקרטיות, אם כי הם מדברים הרבה יותר בנימוס ומכבדים את בית המשפט של הממלכה. זו דרך הטבע. הייתי אומרת שאם הפוליטיקאי מרוצה מבית המשפט שלו – בית המשפט לא עושה את עבודתו".
ספרו על פרט חיובי ופרט שטעון שיפור בעיניכם במערכת המשפט שלנו כיום.
בנדור: "מלבד העובדה שהמערכת עצמאית, וזה לא דבר מובן מאליו, אני חושב שהמערכת מאוד מקצועית. המקצוענות המשפטית, שזה חלק מהשיטה שלנו, היא חיובית מאוד".
הפרופסור בוחר להרחיב דווקא בעניין שטעון שיפור: "יש משהו בארגון שהוא לא רציונלי. למשל העובדה שלבית המשפט העליון אצלנו יש כיום למעלה מ‑11 אלף תיקים. בארצות הברית שומעים בשנה פחות מ‑100 תיקים. משמעות הדבר היא שהעומס על בית המשפט העליון גדול, והיכולת שלו להתפנות לעניינים שבגללם נצרך בית המשפט העליון נמוכה".
הוא גם מסביר מדוע זה כך: "יש לי שיגעון כזה. כל יום אני קורא את כל פסקי הדין של בית המשפט העליון. פעם בשלושה-ארבעה ימים יש פסק דין שאיכשהו רלוונטי לבית המשפט העליון. חלק גדול מהעבודה זה הארכות מעצר ודברים מסוג זה. יש משהו נחמד ועממי בכך שבית המשפט לא מתעסק רק בדברים הגדולים, אלא גם בקטנים. אבל מבחינת יעילות, סדרי עבודה וארגון, אני לא בטוח שזה חיובי".
לפני שאנחנו נפרדים, אני מבקש לשאול את השניים על הקריירה המוזיקלית של פרופ' בנדור. לצד הצלחותיו בתחום המשפטי, הוא גם הוציא לאור שני אלבומים. מתברר שמדובר בחלום ישן.
"הוא שר כבר בתור ילד", מספרת דורנר. "הוא היה מחבר שירים ושר, וכנער הוא ביקש להקליט תקליט שדרים לרדיו ואנחנו מימנו את זה בשבילו. אלא שמהתקליט הזה הוא לא הפך להיות זמר מפורסם", היא אומרת בחיוך.
פרופ' בנדור דווקא לוקח את העניין ברצינות ובעיקר בכיף. "הדיסק הראשון הוא חיבור למקורות ולילדות וקוראים לו 'דורנר'. לשני קוראים 'חושב את עצמי'. המשפטים והמוזיקה באים אצלי בדיוק מאותה אונה במוח. זה יצירה לפי חוקים. מוזיקה זה לא אוסף של צלילים או מילים בלי שום קשר, יש בזה חוקים. אותו הדבר במשפטים. כשאני מרצה לסטודנטים או מופיע בבית המשפט זו הופעה, וגם במוזיקה זו הופעה. מבחינתי זה משלים אחד את השני".