את התואר אבי הדוברים בהתיישבות קשה לקחת מנֹעם ארנון (61).
נעם, שהגיע לעולם הדוברות כמעט בטעות לפני כארבעה עשורים, הצליח למצב את היישוב היהודי בחברון במקום כמעט חיובי, גם בקרב אמצעי תקשורת שממש לא מחבבים את ההתיישבות.
אם תשאלו אותו, הכיף הגדול מבחינתו הוא דור ההמשך שיצר בתחום עיסוקו. בתו החמישית (מתוך שמונה אחים ואחיות) נריה (28), בוגרת לימודי תקשורת במכללת כנרת, הפכה לפני כשנתיים למשך לא מעט זמן לפנים החדשות של דוברות היישוב היהודי בחברון. זאת כשצלו הגדול של אבא מרחף כל העת מעל ראשה. מבחינת נעם זו הייתה מתנה, והוא נהנה לעשות זאת עם עזרה, הכוונה ודרבון אינסופי לבתו. מבחינת נריה, אבא היה ועודנו המורה הכי טוב שהייתה יכולה לבקש.
ערב פסח, אנחנו מנסים לפענח יחד עם שני הדוברים איך מצליחים לקיים "והגדת לבנך" בתחום התקשורת, שבו השפה והיכולת לשכנע את העולם בצדקתך נחשבים ליסוד ההצלחה. איך להעביר את דף המסרים הלא כתוב מאב לבן - ובמקרה הזה מאב לבת - בלי לאבד את השורשים, אך להישאר עדכני ומעניין בדור הפייסבוק והטוויטר.
"לומד מנריה איך להגיד"
"לא גדלתי בקסבה של מאה שערים, בקריית משה או באיזו גבעה. גדלתי במקום חילוני, הייתי בצבא, באוניברסיטה העברית והרבה בחו"ל. אבל השפה, התרבות, החינוך ומערכת התודעה שלי עוצבו בימי גוש אמונים", פותח נעם. "היום השפה שונה בהרבה ואני לומד מנריה איך להגיד, מה להגיד ומהי השפה העיצובית העדכנית. בדיוק בדרך לפה דיברנו על איזה פלאייר שראינו, עם כל מיני ניסוחים בסגנון: היכונו לאירוע מרגש ומרומם, וכל מיני מושגים מפליגים שכבר לא משתמשים בהם היום. בגלל זה כל כך נהניתי שהיא נכנסה לעבוד איתי. היא תרגמה את המסרים היותר עמוקים של עם ישראל והיישוב היהודי בחברון לשפה חדשה יותר".
"אבא זה מפעל חיים", מוסיפה נריה. "אם הוא דיבר על זה שהוא הדור המבוגר, אז אני הדור הצעיר, ואני מרגישה שלדור הצעיר חסרה תחושת השייכות והאידיאליזם המטורף שהייתה בדור של אבא. אבא הוא כל-כולו שם. כשהוא מדבר על מערת המכפלה, כולו התרגשות. בשבילי זו השראה איך צריך להתייחס לחברון, איך להפסיק להיות ציניים, ואיך להבין שחברון זה הבסיס שלנו. אני מתייעצת, שומעת ולומדת ממנו בלי סוף".
נעם נולד בשדה ורבורג לאב מנהל בנק ולאם מורה לעברית. את דרכו אל עולם הדוברות הוא החל כאשר יענקל'ה לוין, מראשי גוש אמונים, הבין שדוברות הפכה לכלי חשוב במאבק של אותם ימים. נעם, שהחל כפעיל שטח, מדריך ועוזר דובר בימים הסוערים של העלייה לסבסטיה, מונה על ידי יענקל'ה לדובר הרשמי של התנועה לאחר שהיה ממקימי מדרשת חברון, והוא למד את תפקידו תוך כדי תנועה. כעבור זמן לא רב מינה אותו הרב משה לוינגר לדובר הרשמי של היישוב היהודי בחברון, ומאז הוא שם. נעם זוכר היטב את כל מספרי הביפרים של העיתונאים בימים שביפר היה האמצעי היחיד להתקשרות, אך זוכר עוד יותר את התרגילים שעשה לעיתונאים כדי ליצור את הסקרנות ואת ההרפתקנות, בלילות שבהם תכננה תנועת גוש אמונים הקמת עוד יישוב חדש בארץ ישראל.
"הייתי שולח הודעות למערכות העיתונים ואומר להם להגיע לאיזו גבעה חשוכה. אחרי שכל העיתונאים היו מתכנסים שם בחושך, הייתי שולח נער או נערה צעירים לאסוף ולהוביל אותם עד למקום עם איזה רכב חבוט", הוא מתאר וחיוך של מנצח על פניו. "העיתונות לא השתנתה מאז", הוא מוסיף. "אני למדתי שהעיתונאים לא עובדים אצלנו, ואין לצפות מעיתונאי לנאמנות. יש לו נאמנות לדד ליין שלו ולסיפור שיהיה מעניין כדי שהוא ימכור עיתונים, ולפי זה פעלתי".
"אבא הקים בית כנסת בשדה ורבורג - מושב חילוני", הוא מוסיף. "הוא לימד אותי הרבה מאוד איך להעביר את הרעיונות שלי גם לציבור שחושב אחרת - וזה אפשרי. עובדה שאבא נפטר לפני שנה ובית הכנסת ממשיך לפעול. זה אומר שהרעיון נקלט כשעושים אותו נכון".
נריה נולדה בנר חמישי של חנוכה תשמ"ח לתוך המציאות המורכבת של חברון. אחרי נסיעה להודו ולימודי תקשורת, החליטה להיכנס לעובי הקורה ולהמשיך בדרכו של אביה.
"באופי שלי אני לא דוברת או יחצ"נית על, אבל על כף המאזניים הייתה חברון. היה לי חשוב לעבוד עם המקום שאני מאמינה בו", היא משתפת. "הרגיש לי נכון לאחד בין חברון מצד אחד ותקשורת מצד שני. במשך שעות וימים הייתי יושבת עם אבא במחשבות ושיחות על איך לעשות את הדברים".
אחרי שנתיים של עבודה אינטנסיבית, שכללו לא מעט הופעות בכל כלי התקשורת, מאמרי דעה באתר וואלה וטור אישי באחד מעלוני השבת, היא נישאה לאשר בן אבו (מחבורת אנדרדוס) ועברה להתגורר בירושלים. גם העבודה בעולם התקשורת השתנתה בינתיים, כאשר הפכה מדוברת למגישת חדשות ברדיו גלי ישראל.
"מדי פעם אבא שולח לי כל מיני ידיעות מצחיקות בסגנון: 'התקיים היום מניין מיוחד בשכונת אברהם אבינו', ואני מוצאת את עצמי אומרת: 'אבא, חמוד, מצטערת זה לא חדשותי', והוא עונה: 'איך לא? זה לא ייתכן'", היא מתארת בחיוך. "כשזה מספיק ראוי, והיו גם לא מעט אירועים חיוביים מחברון, אני משתדלת להכניס".
אבא "חופר" – המסר עובר
לנעם ברור שדיבורים בלבד או מעשים בלבד אינם מספיקים כדי להצליח להעביר את הדרך לדור הבא. "לא סתם האדם נקרא מדבר. יש לאדם חובה לממש את האמת שלו בצורה של דיבורים. ילדי הקיבוצים גדלו בסביבה קיבוצית, מאוד חלוצית ומלאת הקרבה מצד הוריהם. אבל למרות זאת, בני הדור השני טענו: 'גדלנו בסרט אילם. גדלנו בעולם מלא הקרבה, מעשה חלוצי והגשמה, אבל לא הסברתם לנו את הרעיונות מאחורי המעשים'. אני אומר אותו דבר על מפעל ההתיישבות. מעשים לא מחזיקים בלי דיבורים ודיבורים לא מחזיקים בלי מעשים", הוא מבהיר. "זה מה שאני משתדל לעשות עם המשפחה והילדים. לפעמים אומרים לי: 'אבא, אתה חופר'. כשאני מדבר בסעודות שבת, אני מרגיש לפעמים רגל מתחת לשולחן שמסמנת לי להפסיק", הוא אומר ונריה מהנהנת בראשה בחיוך. "אבל אני משתדל להסביר ולדבר ולהגיד מה אנחנו רוצים. והנה, אני מרגיש שלכל אחד מהילדים יש משהו שהוא קיבל מהבית, והוא ממשיך מנקודת האמת שלו".
"אבא שלי הוא באמת דובר בכל המובנים", מוסיפה נריה לסיום. "כשאתה שומע אותו בשולחן שבת אתה מרגיש שהוא נושם וחי את ההווי - וזה מדבק. כשסתם יש לי שאלה או התלבטות, אני מתקשרת אליו ואנחנו מדברים על הכול. רק מעצם הדיבור והלהט שלו אני לומדת המון".