היישוב עמונה זקוק לגאולה. ההר הנפלא והתושבים הנפלאים זקוקים לגאולה. על פי הכרעת בג"ץ, כל היישוב עתיד להיחרב לפני חנוכה תשע"ז.
כל המשפחות, ארבעים במספר, יגורשו מבתיהן. כל המבנים ביישוב, ובכללם בית כנסת, תלמוד תורה, גנים, מקווה ועוד, וכמובן בתי המשפחות, ייהרסו כליל. מדובר ביישוב מבוסס שהוקם לפני כעשרים שנה, הכולל גם מטעים ושטחים חקלאיים רבים. החרבתו כוללת פגיעה כפולה – במשפחות היישוב ובילדיהן, וכמובן פגיעה בהתיישבות בארץ ישראל.
חג הפסח הבא עלינו לטובה הוא כולו חג של גאולה, והגעתו אלינו בייחוד השנה נוסכת בנו תקוות וגעגועים. מספרים על רבי דוד מללוב, שפעם קודם חג הפסח בא אליו אורח, ולא היה מה לתת לו לאכול. נטל רבי דוד את קמח השמורה שהכין לפסח, נתן לאשתו לבשל ממנו מאכל לכבוד האורח, ונתן לו לאכול, ואמר: עיקר השמירה של מצה שמורה היא שלא יהיה בו שום חשש חמץ, והרי כתוב "ושמרתם את המצות", ולמדו משם חכמים "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא בא ט). ובכן, הרי באה לידי מצוות הכנסת אורחים, ואני מקיים כעת "ושמרתם את המצות", ועל פסח יזמין לי השי"ת שמורה אחרת.
נראה פשוט שהדמיון הלשוני, מצות–מצוות, אינו עיקר הטעם לכך שחז"ל למדו את הכלל שלא להחמיץ מצווה שבאה לפני האדם אלא לעשותה לאלתר, דווקא ממצוות מצה, אלא שקיים קשר פנימי בין השניים. עולות בדמיוננו בשני העניינים תמונות של מהירות, זריזות ואף התלהבות. בפסח הזריזות והמהירות היא בכדי שהעיסה לא תחמיץ, והחריצות אופפת אותנו בניקיונות ובחיפוש אחר החמץ בבית. זריזות זו שורשה כבר ביציאת מצרים עצמה – "ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא לה'", "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים".
הטעם לכך שאל לו לאדם להחמיץ מצווה שבאה לפניו, מפני שראוי שיקפוץ על המצווה שביכולתו לעשות לאלתר, ולא לחכות ולדחותה לזמן אחר, ולבטא בכך שאין היא חשובה בעיניו כל כך, ויש דברים חשובים ממנה. וכדברי דוד המלך - "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב", ו"זריזין מקדימין למצוות" (פסחים ד, א) ואכן מצאנו אף ש"בני חבורה (שנמנו על הפסח) זריזין הן" (שבת כ, עא).
בעוד תשעה חודשים עמונה עשויה להיעלם מהמפה, ואנו מבקשים מהציבור עתה, ערב חג הפסח – לזעוק ולדרוש את גאולתה. לא לחכות לרגע האחרון, לא להחמיץ את המצווה, אלא בזריזות ובחיפזון – לדרוש בכל הכוח מממשלת ישראל להסדיר סוף סוף את היישוב, ולהציל את תושביו מגירוש. הן מפני שזו המצווה שבאה לידינו כעת, והן מפני שברגע האחרון יהיה באמת מאוחר מדי. הסדרה היישוב מתבקשת גם על פי ההיגיון, גם על פי הצדק והמוסר, וכל שכן על פי התורה.
כך בדיוק כבר אמר מרדכי היהודי לאסתר המלכה. שהרי אסתר טענה: אנו עתה בניסן, ערב חג הפסח, ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום. יש עוד כמעט שנה שלמה עד י"ג באדר, ולכן ראוי שנחכה להזדמנות המתאימה, לעיתוי המתאים, כדי לסכל את מזימת המן. אמר לה מרדכי: לא עת לחכות, אלא בעת הזאת היכנסי אל המלך. כאשר הדבר נוגע בהצלת ישראל, יש להיות מהזריזים, ולא להחמיץ את השעה. ואמנם, אסתר קיבלה את טענתו, וכידוע המן נתלה כבר בט"ז בניסן, העיר שושן צהלה ושמחה, וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
עיקר המהפך וראשית גאולת פורים היו כבר בפסח. אנו מצפים שאף ראשית "פורים עמונה", יהיה כבר עתה בניסן תשע"ו. אל נחמיץ את השעה, בזריזות ובחיפזון, נדרוש עכשיו גאולה לעמונה.