אינני מסכים עם ההלקאה העצמית של כמה דוברים מהציונות הדתית, אשר יצאו בביקורת נגד הציבור הדתי-לאומי על שלא מילא בהמוניו את כיכר רבין ביום שלישי השבוע.
אינני מסכים לטענה שהציבור לא הטריח את עצמו לעצרת ההזדהות משום שהחייל אלאור אזרייה, המואשם בהריגת המחבל בחברון, הוא מרמלה ולא מעפרה, גלוי ראש ולא "משלנו".
האכזבה מכך שהכיכר לא התמלאה ברבבות תומכים, כמו בימי ההפגנות הגדולות נגד אוסלו וההתנתקות, היא תוצאה של ציפיות יתר. מי שמכיר את עבודת ההכנה המרובה שנעשית כדי לכנס הפגנת רבבות, יודע שאי אפשר היה לצפות ליותר מכעשרת אלפים מפגינים בהפגנה שאורגנה בזמן כה קצר, ושלא עמד מאחוריה שום גוף מנוסה ועתיר משאבים. כך למשל, עצרת ההמונים של המחנה הלאומי שנערכה בכיכר רבין ערב הבחירות האחרונות, אורגנה על ידי דניאלה וייס המנוסה ופעילי תנועת 'נחלה' במשך שבועות רבים. הבקשה לכינוס עצרת בכיכר יומיים לפני ההצבעה בקלפי הוגשה מיד לאחר שנקבע התאריך שבו התקיימו הבחירות.
באופן כללי יש לדעת שבעקבות המאבק הכתום חל פיחות משמעותי בנכונות של הציבור הדתי-לאומי לצאת לכיכרות. כישלון המאמצים להצלת גוש קטיף הותיר תחושה שלהפגנות אין השפעה על הפוליטיקאים. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. התחושה הזאת אמנם איננה מוצדקת - אין ספק שהפגנות עשויות לשנות מדיניות של מנהיגים פחות חזקים ופחות דורסניים מאריאל שרון, וכשמדובר בנושאים שהם פחות קריטיים מכפי שהיה מהלך ההתנתקות בעיניו של שרון. אבל עם תחושת חוסר התוחלת קשה להתווכח והיא מדביקה אנשים לכורסאות, בין אם מדובר בעצרת למען חייל מרמלה או במאבק נגד הרס מגרון או בתי דריינוף בבית-אל.
זאת ועוד: יציאה להפגנות באה קודם כול מתוך צורך אמוציונלי. בימי המאבק הכתום, הבמות בכיכר היו הזירה היחידה כמעט שבה ניתנה לציבור הלאומי אפשרות לפרוק את רגשותיו ולבטא את דעותיו ואת מחאתו. מאז התקדמנו מעט, וכיום ישנם ערוצי תקשורת שמבטאים השקפה יהודית-לאומית בעיתונות המודפסת, באינטרנט, ברדיו ואפילו בטלוויזיה. שלא לדבר על כך שכיום יכול כל אחד לנסח במילותיו את מחאתו האישית ברשתות החברתיות. את המאבק על דעת הקהל אפשר היום לנהל דרך המחשב הביתי, בלי להיות תלויים בחסדיהם של עיתונאים עוינים שמגמדים את מספר הנוכחים בהפגנה, או מחפשים גילויי אלימות והתלהמות כדי להציג תמונה מעוותת ולא מחמיאה של ההפגנה. כל הסיבות הללו חברו יחדיו והביאו לכך שגם גופים מנוסים ועתירי תקציב כמו מועצת יש"ע ממעטים בניסיונות לארגן עצרות של רבבות מפגינים – בוודאי כשמדובר בערב פסח.
כשמתאימים את הציפיות למציאות, זו הייתה הפגנה מוצלחת. היא לא באה להוכיח את היקף התמיכה בחייל היורה מחברון. היא לא באה להראות עד כמה נרחבת המחאה נגד משפט השדה שנעשה לו בידי פוליטיקאים ואנשי תקשורת, ונגד רדיפתו המשפטית על ידי התביעה הצבאית. כל אלה באו כבר לידי ביטוי במחאה הנרחבת ברשתות החברתיות בימים שלאחר האירוע, ונמדדו בסקרי דעת קהל שהוכיחו את תחושת ההזדהות עם החייל מחברון בקרב רוב מוחלט של הציבור. העצרת נועדה בעיקר לחזק את הוריו ובני משפחתו של החייל. לתת להם להרגיש באופן מוחשי יותר את החיבוק של הציבור הרחב. לשם כך די היה בכמה אלפי מפגינים ובתוכם נציגות של הציבור הדתי בהתאם לחלקו היחסי באוכלוסיית ישראל.
גם אם אפשר היה להביא רבבות דתיים ומתנחלים לכיכר, זה רק היה מעמעם את התחושה הנכונה שהתמיכה בחייל חוצה מגזרים ומקיפה את רוב הציבור בישראל. כדי להעביר את המסר הזה, עדיפה נציגות סמלית של כמה אלפי מפגינים בהרכב מגוון על פני מאות אוטובוסים מיו"ש שהיו מזרימים רבבות לעוד הפגנה של מתנחלים.
כבוד צרפתי להלכה היהודית
אני מתנצל מראש על כך שאני כותב כאן שבועיים ברציפות בשבחו של שר הבריאות יעקב ליצמן. אינני מקורב אליו, מעולם לא הצבעתי למפלגתו, והוא לא נמנה על אגף נאמני מצוות יישוב ארץ ישראל במפלגת יהדות התורה. אבל כשמגיעות לו מחמאות - הוא יקבל אותן.
כמה עיתונאים בצרפת ובישראל ניסו לעשות עניין מהימנעותו של שר הבריאות ללחוץ את ידה של שרת הבריאות של צרפת, בעת ביקורה בישראל לפני כשלושה שבועות. הניסיון התקשורתי להטיל דופי בדבקותו של ליצמן באורחות הצניעות ההלכתיים נגמר בקול דממה דקה, בעקבות הודעה שהוציאה שגרירות צרפת בישראל. "קיבלנו עדכון מראש על עניין לחיצת היד. זה לא חוסר כבוד, אלא ביטוי לאורח חיים שאנו מכבדים", נכתב בדף הפייסבוק של השגרירות. מסתבר שאפילו כשמדובר בגויים (או שמא דווקא כשמדובר בהם?) אפשר לזכות להתחשבות ולכבוד כלפי ההלכה היהודית. כדי למנוע עלבונות ותקריות דיפלומטיות, אין צורך שדווקא התורה וההלכה ייסוגו מפני הנוהג החברתי המערבי או אפילו מפני כללי הטקס הדיפלומטיים.
ובאמת אין שום סיבה שהימנעות מלחיצת יד בין גברים ונשים בגלל עמידה על עיקרון הלכתי תגרום לעלבון. המקום לעלבון הוא כאשר ההימנעות מלחיצת היד מתפרשת כיחס אישי של חוסר כבוד או חוסר ידידות. כדי להימנע מהטעות הזאת, כל מה שצריך זה ליידע מראש את הצד השני בכך שמדובר בנוהג מסיבות הלכתיות. הוא יקבל זאת בכבוד ובהבנה - אלא אם אין לו כבוד כלפי ערכי הדת היהודית והוא סבור שהם צריכים להתכופף בפני הערכים והמנהגים שלו. מי שתפיסה כזאת גורמת לו להיעלב, בין אם הוא יהודי או גוי, אין צורך להתחשב בו.
לתגובות: [email protected]