בערוץ השני שודר אמש הסרט "חיים בצל הפחד" של העיתונאית הוותיקה עדי מאירי על מי שהיה החוקר מספר אחת של משטרת ישראל תת ניצב אפרים ברכה ז"ל.
בסרט דיברה לראשונה המשפחה על מסכת ההכפשות שעבר מצד עיתונאים בכירים, כל כותרות נגדו בערוצי הטלויזיה ובאתר האינטרנט למרות שלא נפל רבב בהתנהלותו.
בשבת האחרונה, שעות לפני מותו, הבינה משפחתו שאסון עומד לפתחה. בערב שבת ברכה וילדיו לא הלכו לבית הכנסת והוא נראה לחוץ ועצוב.
זהו סיפורה של משפחה שעברה חיים לא קלים בשל תפקידו הרגיש של האב שעמד מאחורי פיענוח רבות מן הפרשיות הגדולות והחשובות ביותר ב-20 השנים האחרונות. ככל שהתקדם בצמרת המשטרה גברו עליו האיומים מצד אנשי העולם התחתון ומצד מורשעים שאותם הביא לדין. השיא הגיע בפרשת פינטו, בשנים בהם היה הקצין הבכיר מקורב לרב ועד שחשף את פרשת השוחד - אז החלו האיומים על המשפחה, כותרות והכפשות נגדו בכלי התקשורת - כולם שתקו ואיש לא העניק לו גב בגלוי.
יוצרת הסרט מאירי סיפרה לערוץ 2 כי הרעיון להפיק סרט על חייו של אפי ברכה התבשל חודשים לפני התאבדותו הטרגית, כאשר מאירי החליטה שהגיע הזמן לשפוך אור על דמותו ולתת קונטרה לאותם עיתונאים שהכפישו את שמו פעם אחר פעם בזירה התקשורתית. בנוסף מספרת שעל פי התכנית המקורית, ברכה עצמו אמור היה להיות הדמות המרכזית המתראיינת בסרט.
"ראיתי שהוא במצוקה כמה חודשים לפני שהוא התאבד, דיברתי עם אשתו והבנתי ממנה שהוא חסר אונים ושהם לא יודעים איך להתנהל, עם מי לדבר ומה לעשות. לא היה לו גב או תמיכה לא מהמשטרה, לא ממשרד המשפטים ולא מאף אחד ואז הצעתי לראיין אותו. בשיחה איתו הוא אמר לי 'אני רוצה להתראיין, אני רוצה שישמעו את הגרסה שלי כי יש פה מחול שדים שיצא משליטה שלי. יש פה סיפור מאד פשוט – הרב ניסה לשחד אותי, הוא נתן לי 200 אלף פרנקים שוויצרים כדי שאתן לו מידע מחקירה, דיווחתי על זה ואז נגמר הסיפור מבחינתי. אבל אז החלה רדיפה שלי ושל משפחתי".
"לא היה לי ספק שהוא היה ישר לאורך כל הדרך וידעתי את זה לא רק מתחושות אלא גם מבדיקות שעשיתי, משיחות ומפגישות עם בכירים במערכת אכיפת החוק וגם כאלו שחקרו אותו. כולם אמרו לי שההתנהגות שלו היתה ללא רבב. כששאלתי למה לא מוציאם את זה החוצה, תומכים בו ומגנים עליו לאף אחד לא היתה תשובה. רק אחרי שהוא מת כולם באו וניסו לתרץ את ההתנהגות והפאסיביות שלהם בתקופה שהוא היה חי וזקוק לתמיכה שלהם".
המשפחה מספרת לראשונה מה היא חשה כלפי כל מערכת אכיפת החוק והתקשורת. "אני חושבת שזה סוג של כתב אישום נגד הפרקליטות, המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה, עיתונאים שתקפו אותו ומנגד גם עיתונאים אחרים שהיו פאסיביים ולא עשו שום דבר כדי לחקור ולבדוק מדוע רודפים אותו".
"אני לא קובעת מה גרם לו לשים קץ לחייו. זה מכלול של דברים ובסרט כל אחד יסיק מסקנות שונות, אבל אני חושבת שהפחד שלו היה זה שהוא הרגיש שהוא איבד שליטה ושהמערכת לא רק לא תומכת בו אלא מוכיחה פעם אחר פעם את העוצמה והכוח שיש לרדיפה אחריו בעקבות חשיפת השוחד. הוא פחד שהעוצמות האלה ישפיעו על מקבלי ההחלטות במידה ותהיה חקירה נגדו.
הוא הבין שזה משהו שכבר היה גדול ממנו וראה שאנשים מתרחקים ממנו. שי ניצן פרקליט המדינה במסיבת פרידה מדנינו לא לחץ לו את היד, החברים שלו במשטרה לא גיבו אותו, היועץ המשפטי לממשל לא פרסם הודעה. הוא הבין שמתרחשים דברים שלא אמורים להתרחש בדרך הזאת בגלל שהמערכת כנראה מושפעת מכל מיני פרסומים ומכל מיני תהליכים".
לסיום אומרת מאירי כי "המסר שחשוב לי שייצא מהסרט הזה הוא שצריך לקחת אוויר ולחכות לתוצאות חקירה לפני שתולים מישהו בכיכר העיר. זה חל גם על הגופים ממשלתיים וגם על הרשתות החברתיות. אפילו טוקבקים קטנים שאני מכנה 'עברייני מקלדת' יכולים להיות הרסניים, בעיקר כי כי זה אנשים שלא נחשפים בשמם אלא מסתתרים מאחורי אנונימיות ומרשים לעצמם לכתוב הכל ולהכפיש. צריך לחשוב כחברה האם זה הכיוון שאנחנו רוצים ללכת אליו האם ככה אנחנו רוצים לחיות, האם ככה אנחנו רוצים שילדינו יגדלו?"