עניין אישי והפעם עם אתי אלבוים

בת 52. תושבת אלקנה. נשואה לשלומי ואם לשישה. עיתונאית, מחזאית וסופרת

עפרה לקס , כ"ז בניסן תשע"ו | עודכן: 11:44

אתי אלבוים
אתי אלבוים
צילום: דניאל רצבי

התחלה: סיון תשכ"ג, בני ברק. ההורים שלום ושרה ליבוביץ היו מלטשי יהלומים, "אנשי חסד ועשייה". שנים רבות הם ליוו גרים, והאב היה גבאי בית הכנסת של הפועל המזרחי.

אמה מתנדבת עד היום ב'אמונה' למרות שהיא מתקרבת לגיל 90. היא הצעירה מבין שלוש בנות.

לזכור ולא לשכוח: שני ההורים איבדו את כל משפחתם באושוויץ. האם הייתה במחנה ההשמדה ואביה היה מגויס בכפייה לצבא ההונגרי. "כשהאחיות שלי היו קטנות, פחות סיפרו על השואה, פחדו להלאות אותן". היא כבר גדלה אחרי משפט אייכמן וכשכבר הייתה פתיחות לסיפורי הניצולים "הרגישו בנוח לספר לי".

אשת עדות: האם עברה קורס שבו למדה איך לספר את סיפורה לקבוצות. "התחילו להזמין אותה למקומות, והיא הלכה". השיא היה כשהוטסה לבסיס עובדה ומשדה התעופה נסעה בג'יפ מקפץ. בהמשך טסה לפולין עם משלחות. "ביום שהיא נסעה לאושוויץ אבא היה אומר תהילים להצלחתה. ליווינו אותה מפה".

דור שני: "מגיל 15 היה ברור שזה נושא מרכזי בחיים שלי וזו שליחות. בגלל שאמי הייתה אשת עדות, היה ברור שגם אני אירתם".

ילדות בני ברקית: מפתיע, אבל שמה של העיר עושה לה אסוציאציות של טבע. "גדלנו מול 'הר שלום' והיה גם 'הר העצמאות'. הייתה לי ילדות של הרבה טבע, הקמת מחנות וריח של פרחי חורף".

לימודים: יסודי ב'משואות', תלבושת אחידה של חולצה כתומה וחצאית פפיטה שהיא מאוד אהבה. היו לה "חברות מדהימות", ולצד זה מורות מיוחדות. "שיעורי הטבע של המורה שרה נחשון כבשו אותי".

תיכון: בני ברק. הלימודים הפורמליים היו במגמה הביולוגית, אבל היה הרבה עיסוק סביב ציור וכתיבה. "תמיד הייתי בוועדת ציור, מקשטת את הקירות. חלמתי להיות ציירת". חוץ מזה כתבה מגיל צעיר.

תנועת נוער: בני עקיבא, שבט אריאל. נרשמה פעילות מאוד אינטנסיבית. ההדרכה הייתה בגבעת שמואל, "אנחנו פתחנו את הסניף. היינו אוספים את החניכים המקסימים מהבית. צבענו את הסניף, הייתה תחושה של חלוציות".

שירות לאומי: שנתיים, בבית ספר שדה שער הגיא. הייתה הרבה הדרכה על מלחמת השחרור ודרך בורמה וגם קצת מחקר.

אקדמיה 1: כהמשך ברור לשירות, למדה לתואר ראשון בגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל בבר-אילן.

מזל טוב: את בעלה, שלומי אלבוים, אז איש קבע והיום משווק, מפיק ומנהל אמנותי של מופעים, הכירה באמצעות חבר משותף. היום הם מרבים לשתף פעולה ולעבוד יחד על הצגות והפקות.

הברכה: שישה ילדים. מיכאל שלמד מוזיקה ב'רימון' הוא מורה לפסנתר ו"סופר בהתהוות". נעם עובד במחשבים בחברת 'הריטג'' של בניית עצי שורשים; כך גם צוק, "עוד תשמעו עליהם". אוריה סיימה שנתיים שירות לאומי במדרשת טיולים בירוחם וכעת היא שליחה של בני עקיבא בניו- ג'רזי; ירום בן 18 הוא תלמיד ב'שבי חברון' ועפרי בת 16 לומדת באולפנת השומרון.

תחנות: כזוג צעיר הם גרו בהרצליה ואחר כך עברו לצפת, כצורך של השירות הצבאי. היא הייתה רכזת של 'מורשת צפת', "ולא הפסקתי לחייך. כל הזמן טיילתי בעיר העתיקה, מתחברת לאר"י ולר' יוסף קארו". כשהצבא החליט שהם חוזרים למרכז היא מצאה עבודה באלקנה.

אלקנה: הם עברו לשם לפני 25 שנים, "מקום שאנחנו מאוד אוהבים עם אנשים מאוד טובים ומגוונים. אפשר למצוא כאן שיעורי תורה והרבה חסד". מבחינתה זה "מקום שמצמיח נוער נפלא של חסד ועשייה".

טיולים וכתבות: היא הייתה רכזת 'ארץ מורשת' במשך שמונה שנים, "יולדת ולוקחת את הילדים איתי לטיולים". במקביל ערכה את העיתון היישובי 'אלקנקנה'. "יום אחד הלכתי ל'מקור ראשון', שהעורך שלו היה אז עמנואל שילה, ואמרתי לו: 'החלום שלי הוא להיות עיתונאית'. הוא אמר: 'קדימה', ואני נכנסתי לעבודה ונהניתי מכל רגע".

חסינות: היא מצאה את עצמה בימי האינתיפאדה השנייה מסקרת משפחות שיושבות שבעה. מבקרת פצועים ועוקבת אחרי השיקום שלהם. "זה היה קורע לב. אולי העובדה שסיפרו לי הרבה על השואה בילדותי, אפשרה לי להתמודד עם הקושי". הייתה לה מטרה: "כל כתבה הייתה הנצחה לבן שנרצח. זו הייתה שליחות".

מקור לילדים: "הגעתי עם אורית זימר לשלמה בן צבי ואמרנו לו שאנחנו רוצות להקים עיתון לילדים". בהתחלה הוא היה בחינם. בסוף התקופה שלה שם היו לו 15 אלף מנויים, "הייתה לנו רשימת ערכים שאנחנו רוצות להכניס לעיתון. רצינו להצמיח דור ערכי". כשהעיתון התאחד עם 'אותיות', היא מצאה את עצמה בחוץ.

דרך חדשה: בדיוק באותה תקופה החל שלומי לעבוד בשיווק מופעים. "הוא אמר: הציבור הדתי-לאומי צריך הצגות איכותיות. אז הלכתי ללמוד מחזאות ב'אספקלריא'". היא כתבה קרוב ל‑10 מחזות. כרגע רצים ארבעה מהם במקביל ויש עוד כמה בעבודה. בחלק מההצגות היא מעורבת בתפירת התלבושות ובציור התפאורה.

סופרת: בהיותה עורכת בעיתון הילדים, הגיעו בקשות מקוראים שתתפרסם סידרה על קוסמים. "פנינו לכל מיני כותבים אבל הם לא רצו, אז אני התחלתי. כתבתי על אמא שהופכת לקוסמת ואפילו לא ידעתי מה יהיה בפרק הבא". במסגרת הסידרה 'אמא קסומה' יצאו לאור כבר ארבעה ספרים. והם אהובים מאוד על ילדים.

לכתוב: "בתקופה של כתיבה אני שמה דפים ליד המיטה, קמה בלילה וכותבת לעצמי הערות".

נערה באושוויץ: הספר החדש שיצא לאור לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא סיפורה של אמהּ, "נערה בת 16 באושוויץ. איך היא מתמודדת, שורדת וחיה, האמונה החזקה ומעל לכול ההשגחה העליונה והדרך שבה ה' עוזר לה פעם אחר פעם. מצאנו המון עזרה וחסד בין היהודים, איך הם עזרו לה ואיך היא עזרה לאחרים".

ספר לבני נוער: עם צאתו זכה הספר לשיעור מכירות גבוה. "נעורים זה ההפך מאושוויץ. היא מספרת על הרצון לגדל שיער ופתאום מגלחים לה את הראש. היא הגיעה לאושוויץ עם סוודר שסרגה ואחרי כמה חודשים היא רואה קאפו לובשת אותו". ויש גם את המבט שלה, כבת של: "איך הייתי מנסה לקחת ממנה את הכאב של המספר שצרוב ביד".

הבחירה בחיים: תוך כדי שהותה באושוויץ, התברר לשרה כי אביה נותר בחיים והוא זונדר קומנדו. "זה היה אחד הרגעים הקשים בעבורה". לא הרבה אחר כך הוציאו אותו להורג, אבל הוא הספיק להעביר לה שלושה פתקים. באחד מהם נכתב: "אני מצווה עלייך, תמשיכי לחיות. אל תחפשי את הרכוש של המשפחה, את האחרונה שנשארה. תעלי לישראל ותגדלי שם משפחה". הצוואה הזאת מורגשת עד היום במשפחה "אפילו בדור הרביעי". כולל האופטימיות, שמחת החיים וההודאה על מה שיש.

הסיפור של הסיפור: היה לה הרבה מאוד חומר תיעודי על קורות אמה בשואה. לפני שנתיים הן החליטו לסדר את החומר למען הדורות הבאים. "הייתי מגיעה אליה פעם בשבוע, יושבת ארבע-חמש שעות עם מצלמה ועם מחשב נייד". אמה יודעת לספר, "היא עושה את זה באופן אמנותי כמעט". בדרך היו גם סיור משותף בפולין וגם קורס שליחי זיכרון של 'שם עולם' לבני הדור השני.

שליחי זיכרון: "הם העניקו לי כלים דידקטיים וידע וסימולציות. הידיעה הייתה שאנחנו נצטרך לספר את הסיפור של ההורים. בהתחלה חשבתי שהסיפור של השואה הוא של אמא ופחות שלי. ואז הבנתי שהסיפור של הדור השני הוא ההמשך, הוא משלים את הסיפור".

אקדמיה 2: לומדת לתואר שני באוניברסיטת אריאל בנושא ספרות שואה, והשאיפה היא להמשיך לדוקטורט.

אם זה לא היה המסלול: מכל מקום היא הייתה מגיעה ליצירת סיפורים. "נמשכתי לזה מכל הכיוונים, גם כשהדרכתי טיולים זה היה סוג של לספר". 

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: בזמני כתיבה הולכת לישון היא בסביבות שלוש-ארבע. הקימה תמיד בסביבות שבע. "היום יש לנו בבית רק ילדה אחת שהולכת לבית ספר. אני אוהבת להיות איתה בבוקר". גם היא וגם שלומי עובדים בבית, ולכל אחד יש את הפינה שלו. "יש משימות משותפות שנעשות בבית ויש שבחוץ, כמו צפייה בהצגות".

הסוד: "ברוך ה', שנינו אנשים נוחים ומאוד מפרגנים".

אוכל: "לבני המשפחה אני מבשלת בשר", אבל בשבילה, כצמחונית, אורז מלא עם תרד וטופו בהחלט עושים את העבודה.

מוזיקה: יש עניין בישראלית-עכשווית, רייכל, ריבו ובן ארי וגם בשירי משוררים. לצד זה יש חיבה ללועזית של פעם: ביטלס, סיימון וגרפונקל ולאונרד כהן.

שבת: ארוחות גדולות. "הילדים צוחקים שאני מבשלת לא כמו מישהי מעדות אשכנז. אני רוצה שיהיה להם כיף". יש את המפגשים הקבועים עם החברים "כל שבת בבוקר פרלמנט אחרי התפילה אצל משפחת חגי, כולל קידוש", ויש קבוצה אחרת שנפגשת מדי שבת שנייה, "וכל שבת אני חייבת לקרוא ספר".

פנאי: "אם אין לי ספר אני מרגישה אבודה". פרט לכך הפנאי והעבודה מתערבבים, כי צריכת התרבות היא חלק מהעבודה. "אין לי שעה פנויה שאין לי מה לעשות בה".

עתים לתורה: שלומי לומד דף יומי כל בוקר ומשתף אותה בלימוד. "אני מנויה על שיחות הרבנית ימימה, משתדלת לעקוב ולא תמיד מצליחה". יש שאיפה ליותר.

אחזקת הבית: "הספורט שלי כל יום שישי". זאת הראייה שלה על הניקיון והבישול.

מפחיד: "שלומם של האנשים הקרובים לי".

דמות מופת: הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב צבי יהודה, בנו. "עשינו הצגה על הבן. קראנו לעומק, למדנו עליהם. הם דמויות מופת".

כשתהיי גדולה: אולי תהיה דוקטור לספרות, והשאיפה היא לעשות טוב, להמשיך לכתוב ספרים ולחקור את השואה, "כי זו השליחות שנולדתי לתוכה".

ofralax@gmail.com