שיעור עם אשמה - ביקורת ספר

'המורה',

מיכל בן נפתלי.

הוצאת כתר,

185 עמ'

אלזה וייס היא מורה קשוחה, קפדנית, אולי אפילו אכזרית.

תלמידיה בשיעור אנגלית מקפידים על ריחוק ממנה, ובעצם כל סביבתה מקפידה על ריחוק ממנה – כי אלזה וייס לא אישה רגילה. היא מהם. היא מאלה שאסור לדבר עליהם.

סיפורה של אלזה מועבר בגוף שלישי - "היא". היא חייתה בהונגריה שלפני המלחמה בחיק משפחה אוהבת. היא שנבחרה יחד עם עוד יהודים בני מזל לעלות על "רכבת ההצלה". והיא שהגיעה לארץ לבסוף, אכולת רגשות אשמה כואבים על הזוועה שהותירה מאחור.

על אף השימוש בגוף שלישי, אפשר להזדהות עם אלזה ולהרגיש את עקבות הנאצים שהגיעו בפתאומיות להונגריה ודרסו במגפיהם השחורים את השלווה היחסית ששרתה בה, ואת עקבות הרעב והאימה שעל פני האנשים ברכבות ובמחנות.

העלילה נעה בין המציאות בהווה, שבה אלזה משמשת כמורה לאנגלית בתיכון תל-אביבי שלאחר קום המדינה, ובין המציאות שהייתה לחלום בלהות – החיים הנוחים שנקטעו במהירות ובלי הכנה. בהווה אלזה חיה בגפה חיים נזיריים ומרוסנים שהם בשבילה כפרה על הישארותה בחיים, על כך שהיא בין מעט האנשים שהיו ניצולים מבלי שעברו באמת את אימי השואה. הצלקות שנותרו באלזה הילדה ובאלזה הנערה יוצאים החוצה דווקא כשהסכנה כבר איננה – כשהיא חיה בביטחון בתל אביב הצעירה. היא בזה לכל המותרות וההנאות שמוצעים לה לצורך שיקום מהתופת, ומתרכזת רק בחובותיה המוסריות כמורה וכניצולה שצריכה להצדיק את מזלה הטוב.

הרומן 'המורָה' מביא צד אחר של ההצלה – תחושת האשמה הכבדה של הניצולים כלפי מי שלא זכה. היכולת להעביר חיים שלמים רק כדי להצדיק את הגורל השונה, החיובי, שהיה נדיר כל כך בימים ההם. דווקא חייה הפחות הירואיים של אלזה, חיים של נזירה סגפנית וחמורת סבר, מראים פן מיוחד ושונה בחיי אלו שחיו "אז".

זה לא רומן שואה קלאסי, אלא כזה שמחפש דווקא להאיר את הפינות השוליות של התקופה שדובר בה רבות. רומן חשוב ומעניין שמעז לעסוק בנושאים שעלולים להישכח.