כבר שנים שהיא 52149. לא רושקה, לא רויזל׳ה. לא רוזה פיימן. 52149. זה כבר מי שהיא. רק מספר יכול להכיל את כל מה שהיא ראתה ועברה בחייה הצעירים.
הבחור הגרמני, נאצי מבטן ומלידה, שרצח את אחיה הגדול. האדמה הקרה והכואבת באצבעותיה הקטנות כשחפרה לו קבר. מנגלה ששולח את ההורים ימינה, ישר למשרפות. המסדרים האינסופיים. הבלוקובה שחבטה במוט בראשה עד זוב דם. התור למשרפות, שנעצר כשהייתה כבר בפנים, רק בגלל שנגמר הגז. המכתב הקטנטן, הדבר היחיד שנשאר מאחותה, שבו היא ביקשה מרושקה שאם תצא משם תנקום את נקמתה. הרעב, הכינים, ריח המוות שעטף אותה בשלוש שנותיה באושוויץ. צעדת המוות.
וברגע, הכול משתנה. שערי המחנה נפתחים, וחיילים רוסים נכנסים בהמוניהם. כל הסדר ששרר במחנה נעלם. מהומה אדירה. שמחה, פחד, הכול התערבב. שלדים חיים רצו היישר אל מחסני האוכל, חטפו כל מה שידם משגת.
אנשים שהורגלו להיות מספרים, שהתרגלו לנשום, לשתות, לאכול ולהתפנות מתוך פקודה, לא ידעו את נפשם. לאן ילכו? לאן יפנו?
החייל והשמלה
בבוקר שאחרי, שוב החיילים הגיעו למחנה. חייל אחד, גבוה וגדול, סיפר שגם הוא יהודי. הוא הגיע עם שקית של שמלות. כולן רצו לקבל מהמשלוח, אבל הוא חיפש את זו השחורה. כבר לא 52149. רויזל'ה, שוב היא רוזה. איך ידע מה צבע שערה? היא הייתה קירחת וצנומה. 32 קילו. אבל הוא חיפש אותה, ורק לה נתן את השקית המבוקשת. היא לקחה שמלה בשביל עצמה, וחילקה את השאר. הוא שאל מי רוצה לחזור לפולין. 40 נשים רצו לחזור. החייל, פסח שמו, ארגן את ההסעה. שוב רכבת, אבל הפעם אל החופש. הוא מצא בלובלין בית נטוש וסידר לנשים לגור שם. ארגון הג׳וינט שלח נציגים ודאג להאכיל את כולן. פסח אפילו לקח אותה לאכול גלידה פעם אחת. כמו ילדה היא התרגשה מהטעם של הגלידה.
אחרי חודשיים הגיעה אליה בת דודה ששרדה. הן שמעו שבלודוייגסטור בגרמניה התקבצו הרבה אנשים מהעיר שלהן, והחליטו לנסוע לשם. אולי עוד מישהו שרד. לפני הנסיעה, רושקה לקחה את הכתובת הצבאית של פסח. מלודוייגסטור היא כתבה לו מכתב עם כתובתה החדשה. היא לא ממש הצליחה להבין למה היא עושה את זה.
חופשה מזויפת
ערב ראש השנה. הפעם הראשונה בחיים שהיא מדליקה נרות. פשוט כי אין מישהי אחרת. רושקה התיישבה בחדר הקטן שהיא קיבלה עם בת דודתה. הן ישבו מול הנרות ובכו. בת 18, לבד בעולם, והלב לא מפסיק לבכות. ראש השנה, התחלה חדשה. אבל איך אפשר להמשיך, להתחיל, כשהכול נחרב? לפתע, דפיקות בדלת. חייל במדים עמד מולה. פסח. ובן רגע הלב הבוכה, המדמם, קפץ מאושר. הוא בא עד אליה. כל כך מרחוק. אבל איך? לא משנה עכשיו, העיקר שהגיע.
הם ירדו למסעדה של הג׳וינט. פסח התכבד בקידוש של החג ודיבר מול כולם. בבוקר הם הלכו לטייל. היא פחדה שהוא ערק ויתפסו אותו. אבל הוא סיפר שכאבה לו השן, והוא קיבל פתק שחרור ליומיים. לפני הספרה 2 הוא הוסיף עוד 2, וקיבל 22 ימים ללכת לחפש את רושקה השחורה, שלא יצאה לו מהמחשבות. הוא אמר לה שהוא הולך להשתחרר מהצבא. ואחרי שיחזור, ייסעו יחד לבקר חבר מהצבא. וכך היה. פסח השתחרר, באמצעות שוחד, וחזר מהר לרושקה.
כשהגיעו לחבר, האחרון אמר שאולי כדאי שהם יתחתנו. בדרך חזרה, ברכבת, פסח שאל: מה את אומרת? היא אמרה: כן. בתנאי שתהיה אבא שלי, אמא שלי, אחי, אחותי, החבר שלי, הכול.
הם ירדו מהרכבת, בלי לדבר. רושקה הלכה ללבוש את השמלה היחידה שהייתה לה, זו שפסח נתן לה ביום השחרור. פסח נכנס למסעדת הג׳וינט. כל יהודי שעבר במקרה ברחוב נקרא להיכנס פנימה, כי פסח לא הסכים להתחתן בלי מניין. רושקה קראה לראש העיר היהודי, שערך את טקס הקידושין מתחת לטלית קרועה, היחידה בעיר, שכמוהם שרדה את השואה. 67 שנים הם היו יחד. רושקה השחורה והחייל היהודי שפתח את שערי המחנה.
הכול בשבילה
פסח ורושקה לנגר עלו לישראל ב‑1949. הם השתקעו בנתניה ופתחו אטליז כשר ועבדו קשה. יחד, תמיד יחד. נולדו להם שלושה ילדים. אפילו שכולם אמרו לפסח שרושקה לא תצליח ללדת אחרי מה שעברה. אבי, אבא - על שם אבא של פסח; מירה מרים - על שם אמא של רושקה, ושולי, שלום - על שם אבא של רושקה. יש להם שבעה נכדים. אחד מהם הוא בעלי. ובינתיים בלי עין הרע, 16 נינים. פסח קיים את הבטחתו והיה הכול בשבילה. עד היום האחרון הם החזיקו ידיים. הוא הרגיע אותה כשהיא התעוררה מחלומות ביעותים. הוא דיבר איתה כשרצתה לבכות. הוא הכיל וריפא אותה.
זכינו שפסח היה הסנדק לאילי, בנ'נו הבכור, נין לנגר ראשון. הוא זכה לראות נכדים חוזרים בתשובה ונינים מגדלים פאות, כמו אלו שהיה צריך לגזור כשיצא לעבוד בגיל 13. הוא הלך לעולמו לפני חמש שנים. היא מתגעגעת אליו כל רגע. גם אנחנו. רושקה שתיבדל לחיים ארוכים, חוגגת השבוע 91. עם ישראל חי.
לעילוי נשמות כל היהודים הקדושים שנרצחו, השם ייקום דמם.
ayakremerman@gmail.com