דגל ותורה

שליחי תנועת 'תורה מציון' מביאים כבר 20 שנה את בשורת תורת א"י ליהודי התפוצות, ומספרים על בני המשפחה החדשים שמצאו בארצות רחוקות

יוסף ארנפלד , כ"ז בניסן תשע"ו

דגל ותורה             -ערוץ 7
מתחילים לראות את הפירות. משפחת ישובייב
צילום: 'תורה מציון' מוסקבה

על הסטנדר של שליח 'תורה מציון' בבית המדרש בוושינגטון נכתב באותיות קידוש לבנה שם היישוב נווה דניאל, כדי שאף אחד מהחברותות לא יפספס את מקום מושבו של השליח בארץ הקודש.

כשהלה סיים את השליחות והמשפחה חזרה לנווה דניאל, הגיעו בעקבות השליח כמה משפחות ורווקים אל אותו יישוב בדיוק, ולא במקרה. בחור מקנזס סיטי עלה ארצה ללמוד בישיבת עתניאל ומשם עבר לשרת בגולני – מסלול זהה לזה של החברותא הישראלי שלו, שליח 'תורה מציון'. גם את השליח בפרת' באוסטרליה ראו לא מעט מבני הקהילה כמודל לחיקוי ועלו ארצה בעקבותיו. הסיפורים הללו הם רק טעימה מהפירות שקוטפים שליחי 'תורה מציון' אחרי חזרתם ארצה מהשליחות בתפוצות.

ללמוד תורה לא רק בסניף

רשת הכוללים הציוניים 'תורה מציון' מציינת בימים אלה עשרים שנות פעילות. ראשית הדרך הייתה בפנייה של סולי סאקס ואברהם דובדבני (דובדב) אל זאב שוורץ להקים את ההנהגה הצעירה של תנועת המזרחי העולמי. שוורץ, שעלה ארצה בעצמו לפני 31 שנים מיוהנסבורג, נכנס במהירות לעניינים ותוך כדי גילה שמשהו מציק לו. "ראיתי שחלק גדול מהאנשים שבאים ולומדים שנה בארץ בישיבות או במדרשות, חוזרים למדינות שלהם ואין המשכיות ללימוד התורה שהיה להם בארץ. אם הם רציניים הם פונים למסגרות חרדיות ואלו שלא – זה מתמסמס, אין לזה המשכיות".

לשוורץ הייתה הרבה הערכה והכרת הטוב לבני עקיבא ולעשייה שלה בתפוצות, אבל גם שם מי שרצה ללמוד תורה, היה מגיע ללמוד בסניף ולא במסגרת לימודית תורנית של ממש. כדי להמשיך את החוויה של הלימוד מהארץ, סבר שוורץ שצריך מקום שעונה יותר להגדרה של בית מדרש. הוא לקח את המודל של ישיבות הסדר וכולל גבוה ציוני שקיים בארץ, ובנה לפיו מודל של כולל ציוני בתפוצות: ראש כולל, אברכים, בחורים וגם אשת ראש הכולל שתהיה ראש מדרשה.

לאחר בניית המודל, החלה עבודת השיווק בישיבות. "זאת הייתה מהפכה של הציונות הדתית, עד אז לא היה קיים מסלול של שליחות תורנית-ציונית בחוץ לארץ. למרות שלציונות הדתית הייתה העשייה של בני עקיבא, הקהילות ורבני קהילות – הם היו עסוקים בשלהם. מקום תורה, בית מדרש, מודל לחיקוי – לא היה קיים. היה לנו הרבה מה ללמוד מהחרדים ומחב"ד שנמצאים במקומות השונים", הוא מציין.

השליחים הראשונים הגיעו מישיבת כרם ביבנה. "ראש הישיבה הרב גרינברג אמר 'בואו לשווק את הרעיון'. נפגשתי עם תלמידי שיעור ה' כדי להגיד להם ששנה הבאה הם בשליחות. היו שם 15 תלמידים, תשעה נרשמו כמתעניינים. בהמשך נסעתי לשווק את זה בכמה קהילות בחוץ לארץ. במשך שלושה שבועות הייתי כמעט כל יום במקום אחר. הגעתי לקהילה בממפיס, מרכז ארצות הברית, די בטעות, כי באתי לבקר חבר ילדות שהיגר לשם מדרום אפריקה. רב הקהילה שמע שאני נמצא שם ואמר 'בוא ניפגש', זה בכלל לא היה מתוכנן וממש היה סייעתא דשמיא. שישה שבועות אחר כך הקמנו את הכולל הציוני הראשון בממפיס עם אותם בחורים של כרם ביבנה.

"אחר כך הכול התפשט כאש בשדה קוצים. הגענו למלבורן באוסטרליה, ליוהנסבורג בדרום אפריקה, למוסקבה ברוסיה, למונטריאול בקנדה, מקסיקו, אורוגוואי ועוד. זה הלך והתעצם. בהתחלה עוד לא היה השם 'תורה מציון', קראנו לזה 'כוללים ציוניים בתפוצות'. עם הזמן החלטנו לקרוא לזה 'תורה מציון' כי החזון שלנו הוא ש'מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', דהיינו: חיבור חי בין ישראל והתפוצות. בעידן הווירטואלי שולחים קובץ או קישור, אנחנו שולחים אנשים".

שוורץ מסביר שבניגוד לשליחי חב"ד שמגיעים למדבר רוחני ומקימים קהילה, השליחים של 'תורה מציון' מגיעים גם לקהילות קיימות. "בכל קהילה יש משוגע לדבר, או גוף שמאוד רוצה שנבוא. הם מזמינים אותנו, משלמים את הכול כדי שנוכל להפיץ את התורה של ארץ ישראל. חייב להיות שיתוף פעולה מלא עם הקהילה. אנחנו לא באים מגבוה, אלא בגובה העיניים, לעבוד איתם יד ביד. גם בקהילות חזקות עם בתי ספר יהודיים ובתי כנסת, כולל מקומות חרדיים, המטרה היא להקים מקום תורה ברוח ארץ ישראל, להטמיע שגם אצלנו יש לימוד תורה, לא רק אצל החרדים. לעומת זאת יש קהילות של מדבר רוחני. אין כלום מלבדך, אתה הכול בשבילם, אם לא תהיה שם, לא יהיה כלום. אתה נמצא שם ואתה מלמד יהדות ברמות השונות, דרך בתי הספר, חברותא, בית המדרש ואפילו מגרש הכדורגל".

איך השליחים מתגברים על פערי השפה? הרי לא כולם דוברים את השפה המקומית.

"אנחנו מנסים לגייס דוברי שפה, ילדים של עולים וכדומה. כל שנה אנחנו צריכים דוברי ספרדית, גרמנית, רוסית ואפילו פולנית לכולל בוורשה. כמובן, חייבים פוטנציאל ברמת השפה. אנחנו דואגים שבכל קבוצה יהיה לפחות דובר שפה אחד, אבל חבר'ה גם לומדים. יש אפליקציות שאפשר ללמוד באמצעותן את השפה. מתחילים ללמוד ברגע שיודעים לאן הולכים, ומשקיעים. יש כאלה שלמדו גרמנית ומדברים עם הסטודנטים במינכן בהצלחה רבה".

שוורץ מדגיש שהשפה אמנם חשובה, אבל השפה החשובה יותר היא שפת הגוף. "איך אתה מדבר ומציג את עצמך, איך אתה פונה למישהו. המטרה שלנו שיראו את השליח, כולו שופע ארץ ישראל. החבר'ה האלה שירתו בצבא, לחמו ב'צוק איתן', יש להם חברים שנפלו בקרב. ביום הזיכרון הם עורכים טקס מרגש, שבו הם מעלים את זכרו של אדם שמסר את נפשו על קידוש השם. הם מקיימים גם ערב לימוד שבו הם עורכים היכרות עם קורות החיים של אותו חייל או נרצח בגל הטרור האחרון. בוושינגטון למשל יעסקו השנה בדפנה מאיר וינאי וייסמן הי"ד. אח של שליחה במונטריאול נפל בעזה, והולכים לדבר עליו ולהקדיש לעילוי נשמתו את הלימוד. בכל מקום אנחנו מביאים את הפן של הגבורה, עם הדוגמה האישית שהיא מודל לחיקוי".

הזמנה לשידוך באורוגוואי

השליחות משפיעה על מעגלים רחבים יותר מפרק הזמן של השליחות עצמה. שוורץ מעיד שיותר ממה שהשליח תורם, הוא עצמו נתרם. "אני מכיר חבר'ה שהיו בשליחות שעם הזמן נכנסו לעסקים. המשקיעים שלהם או אפילו השותפים לדירקטוריונים שהקימו הם חברותות שהיו להם מהקהילות. חברים מהמשפחות המאמצות בקהילה הפכו להיות חברים לתמיד. אפילו היו שידוכים, בחורים התחתנו עם בנות המקום ועלו ארצה. זה קרה במהלך השנים בקייפטאון, בסידני, באורוגוואי.

"אחת התרומות המשמעותיות של השליחות לחברה הישראלית היא אותם שליחים שחזרו אנשים איכותיים יותר. הסלוגן שלי הוא 'פעם בשליחות, תמיד בשליחות' – ממשיכים את השליחות בארץ, ממשיכים את התרומה לחברה הישראלית. הם גם חוזרים רגישים יותר. יש איזה באג מובנה בציונות הדתית, שרואים כל דבר בהתנשאות ש'אנחנו יודעים את הכול, כל האמת אצלנו'. כשאתה מגיע לקהילה, אתה חייב לבוא בעוז ובענווה, אתה לומד שיש גם שם אמת מסוימת. הם לא ממהרים לעלות ארצה, לא חסר להם שום דבר, חיים בטוב. אי אפשר לבוא להטיף מוסר או להיות שיפוטי. לכן השליח בא בדרך שלו, בנועם, ומתחבר לאנשים וזה החינוך הכי טוב. המפגשים הללו משפיעים לשנים על החיים של השליחים, ואחר כך על המשפחות שלהם ועל החברה הישראלית כולה".

בשנה הקרובה יפעלו שליחי 'תורה מציון' ב‑18 קהילות יהודיות ברחבי העולם. במהלך השנים הייתה פעילות במספר גדול יותר של מדינות, אך היקפה הצטמצם בשל קיצוצים כלכליים. כמות השליחים בכל כולל משתנה מקהילה לקהילה. בוורשה ראש הכולל ואשתו נמצאים לבד, במוסקבה יש ראש כולל ושלושה אברכים, במונטריאול יש ראש כולל, אברך וארבעה בחורים. הכול נקבע בהתאם לצורך במקום, כמות העבודה, האוכלוסייה, התקציב שעומד לרשות העניין וגם אופי הפעילות. רווקים יהיו תמיד תחת ראש כולל ומשפחה שמלווים אותם.

השליחים הרווקים נשארים לשנה בלבד, משפחה יוצאת למינימום שנתיים, כאשר בפועל לפעמים היא נשארת גם שלוש או ארבע שנים. את השיא של 'תורה מציון' שברו ראש הכולל במוסקבה הרב דוד ורעייתו איילת ישובייב, שנמצאים שם כבר 18 שנה. השניים הגיעו בהזמנתו של הרב פנחס גולדשמידט, רבה של מוסקבה, והקימו כולל ציוני, שהוא המוסד הדתי-ציוני היחיד שקיים בכל רוסיה. 'תורה מציון' במוסקבה כוללת שלוש משפחות קבועות ושליחים שמגיעים ממגוון חוגים וזרמים, המפעילים כולל לימוד, תוכניות לסטודנטים, בית מדרש לנשים ובית מדרש לבעלי בתים, במטרה להפיץ את תורת ארץ ישראל. איילת ישובייב אחראית על בית המדרש לנשים ומלמדת סטודנטיות. היא נמצאת רוב הזמן בבית, ואחראית על תחום האירוח.

הרב ישובייב הוא יליד ברית המועצות שגדל בטשקנט ועלה ארצה בגיל 11 יחד עם הוריו. למרות שרוסית היא שפת האם שלו, הוא שכח די מהר את השפה לאחר שעבר מסלול של ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר ושירות בצבא, שם לא הייתה לו חברה דוברת רוסית (אל דאגה, תוך כדי השליחות השפה השתפרה). השליחות הראשונה שלו הייתה בגיל 23, בתקופה שלמד בישיבת הכותל. מסך הברזל נפתח ופנו אליו כדי שיצטרף לישיבה של הרב שטיינזלץ שהוקמה אז ברוסיה. אחרי החתונה נסע שוב לשנת שליחות, לאחריה חזר לכולל של ישיבת הכותל.

אחרי כארבע שנות הפוגה בארץ, קיבל פנייה נוספת, הפעם לתפקיד ראש הכולל הציוני במוסקבה. "הגעתי לשנה וחשבתי שבזה עשיתי את שלי, גם בתור בחור וגם בתור משפחה. אבל ראינו שיש תועלת גדולה במה שאנחנו עושים, אז המשכנו לעוד שנה ועוד שנה וככה כבר 18 שנה", הוא מתאר.

איך הייתה ההתאקלמות?

"זה לא היה פשוט, הקליטה הייתה קשה. לפני 18 שנים מוסקבה הייתה מדבר רוחני מכל הבחינות. בבית הכנסת שאליו נכנסנו היו בעיקר זקנים, ולא ידענו איך להגיע לצעירים. היה קשה חברתית ומנטלית. אבל ברוך ה' לאט לאט התחלנו לראות פירות. גם אנחנו, גם קהילות אחרות, היום בית הכנסת מלא בחבר'ה צעירים. ברוך ה' יש גם עלייה. לא מזמן הייתה חתונה של אחת התלמידות שלנו שעלתה לארץ".

אתה מתכנן להמשיך בשליחות עוד הרבה שנים?

"לפעמים אנחנו חושבים שאולי הגיע הזמן לחזור, אבל איך אפשר? זה דיני נפשות. אנחנו מתכננים להיות יותר בארץ ואולי למצוא מישהו שיוכל להיות כאן יותר במקומנו, אבל זה קשה מאוד. קשה לעזוב וקשה לא לעזוב. הילדים הגדולים נמצאים בארץ כבר כמה שנים, יש לנו בן שריונר בצבא. אבל בסך הכול הילדים די שמחים פה, הם רואים בית אחר, בית שכל שבת יש בו הרבה אורחים. לפעמים כשאנחנו נמצאים בבית בארץ רק המשפחה – זה נראה להם פתאום ריק. הם רואים את פעולות הקירוב האלה, הם מרגישים את העוצמה. בילדי השליחים יש משהו מיוחד".

חב"ד פועלת הרבה ברוסיה. מה מייחד אתכם?

"החיבור לארץ ישראל. אנחנו היחידים שחוגגים ברוב פאר והדר את יום העצמאות ואת יום ירושלים. הקשר לארץ הרבה יותר עמוק. היום חוץ מהכולל הציוני של 'תורה מציון' אף אחד לא מנחיל להם את הערכים האלה בצורה כזאת".

שני דורות של שליחות

לפני 15 שנה חזרו משליחות במלבורן, אוסטרליה הרב משה וחסידה פינ'צוק, אחרי שלוש שנות שליחות. משה למד לפני כן בישיבת הגוש באלון שבות והיה ר"מ בישיבת ההסדר בכוכב יעקב. במלבורן הם היו השליחים הראשונים של 'תורה מציון'. משה הקים את הכולל וחסידה הקימה בית מדרש לנשים, זה לצד זה.

משה בא ממשפחה שעלתה ארצה מארצות הברית, אבל חסידה היא ירושלמית. "שנים לפני כן הציעו לנו שליחויות, ואני תמיד אמרתי: בשביל מה לעזוב את הארץ, יש לנו פה עבודה משמעותית. בשלב מסוים, כאשר פגשנו את החבר'ה שמגיעים מחוץ לארץ, הבנו שהתפקיד שלנו הוא כאשר הם חוזרים לשם, להמשיך ולשמור על לימוד התורה שלהם וגם על החיבור לארץ ישראל. הבנו שזה חשוב ומצדיק לשנות את כל מסלול החיים שלנו וברוך ה' שעשינו את זה", מציינת חסידה. "זה ממש שינה את החיים לטובה לנו ולילדים שלנו. שניים מהילדים שלנו היו אחר כך בשליחות. שתי הבנות היו במסגרת שירות לאומי, רבקי הייתה בווינה והדס הייתה בסן-פרנסיסקו, בקהילה רוסית שנמצאת שם", היא מעידה.

בית המדרש והמדרשה שהקימו היה מעין בית מדרש קהילתי רב-דורי. "היו לנו תלמידות סבתא, בת ונכדה. זה לא כמו בארץ שכל אחד מוצא את עצמו במקום אחר, פה היינו צריכים להתאים את עצמנו. היו לנו קהלים מגוונים, מי שהגיע לבית המדרש היו גם אנשים מחב"ד, גם אנשים מסורתיים או לא דתיים. יש משהו מיוחד מאוד בזה שאתה מלמד את כולם ביחד, משהו שלא הכרנו מהארץ", נזכרת חסידה.

הקשר של משפחת פינצ'וק עם אנשי הקהילה במלבורן הפך להיות קשר אישי הדוק. "מבחינתנו יש לנו משפחה שם, מאז השליחות חזרנו כמה פעמים לאוסטרליה. כאשר התחלפו ראשי כולל, היו מזמינים אותנו בחודש החפיפה למלא מקום. מאז שחזרנו, למשה יש חברותא עם אחד מאנשי הקהילה. כל שבוע הם לומדים רמב"ן על התורה בטלפון או בסקייפ. עשרים דקות הם מתעדכנים בחדשות מה קורה פה ומה קורה שם, ועשרים דקות לומדים. זה לא משהו שנגמר, הקשר הוא כשאנחנו מגיעים לשם וגם כשהם באים לפה. אנשים באו לחתונה של הבת שלנו, 13 שנה אחר כך. זה סוג של משפחה, למרות שזה מאוד רחוק".

חסידה לקחה את הניסיון שרכשה צעד אחד קדימה, ובמסגרת 'תורה מציון' החלה ללוות ולייעץ לשליחים פוטנציאליים לקראת השליחות. "זה סוג של חיידק. כשאתה חוזר משם זה קשה, כי שם אתה מרגיש מאוד משמעותי, אתה מבין כמה אתה נוגע ברבדים שונים ואתה רוצה להמשיך את זה. ואז אתה מגלה שגם בארץ יש עולם שלם של שליחות. דבר נוסף שהשתנה מאז שחזרתי הוא שלפני כן הייתי מורה, היום אני פסיכותרפיסטית, מטפלת בעיקר במשפחות. מצאתי את השילוב של יועצת ומלווה לשליחים, ובכך אני מחברת בין כל העולמות שלי".

"השליחות היא דבר שמטלטל מאוד את החיים. אם מתכווננים לזה נכון, זה מטלטל את החיים אבל גם בונה אותם ומוסיף ממד אחר. אתה שם די לבד, אין לך את התמיכה של המשפחה, החברים והחברה המוכרת לך. אפילו שאנחנו דוברי אנגלית, זה לא אותו דבר. זה עולם אחר. ההכנה חשובה מאוד לקראת ההתמודדות עם עצמנו, עם הילדים וכמובן עם השליחות", היא מסכמת.

מי שרק לאחרונה סיים ארבעה ימי הכשרה לקראת שליחות בקיץ הקרוב, הוא אהרן ווילינגר מקדומים, שלומד בישיבת יפו. לא מזמן הוא השתחרר מצה"ל אחרי שלוש שנים של שירות בגולני, וכעת הוא מסתער על היעד הבא. רעיון השליחות הגיע מאחיו דודי, שהיה שליח של 'תורה מציון' בקליבלנד לפני עשר שנים בדיוק. באופן מצער, שנתיים אחרי שחזר מהשליחות דודי נהרג בתאונת דרכים. "במהלך השבעה הגיעו ילדים שלמדו אצלו בתקופה שהיה שם, וזה הבהיר לי כמה משמעותי כל שליח שמגיע למקומות האלה, כמה עוצמתי החיבור שבנאדם בא ונותן מעצמו וכמה הקהילה מרוויחה מזה. אמרתי לעצמי שאני גם חייב לתת מעצמי", מסביר אהרן.

לפני פסח עבר אהרן ארבעה ימים של הכשרה לקראת השליחות, במהלכם עבר שיחות עם ראשי כוללים, יום שהוקדש לפעילויות על מנהיגות ושיחות עם חסידה היועצת שנתנה כלים לקראת השליחות. "הסדנה כללה גם הכוונה לקראת זוגיות בעתו ובזמנו, וגם על הדינמיקה כשאתה חי בדירה עם שליח נוסף או שניים – שזה לחיות 24/7 שנה שלמה, רחוק מהבית", הוא מציין.

אתה כבר יודע מה יהיה אופי הפעילות שלך?

"זה משתנה מיעד ליעד, אני עוד לא יודע איפה ישבצו אותי. הכיוון הכללי הוא לימוד תורה עם מי שנמצא שם, בין אם זה נוער, מבוגרים, סטודנטים או בעלי בתים. אני לא בא להמציא תורה, אלא פשוט מביא את תורת ארץ ישראל שהם לא זוכים לחוות יום יום. זה משהו שכולם שם מייחלים לו, אבל מעטים עושים את המהלך של לקום מתוך כל הטוב הזה שנמצא שם ולעלות לארץ גם כשקשה פה. אני פשוט בא לתת מעצמי, מקווה שאוכל להוות דוגמה אישית לאנשים ושיבינו כמה חשוב וטוב בארץ".

איך אתה מתכנן להתגבר על פערי שפה ותרבות?

"אני יליד ברזיל, כך שאם ישלחו אותי לדרום אמריקה, זה איכשהו דומה. אם זה אנגלית, אצטרך קצת לשבור את השיניים. מה שאני יודע מניסיון עבר של חבר'ה זה שתוך תקופה קצרה מסתגלים לשפה. תרבות זה משהו להכיר ולהתמודד איתו, אולי גם להביא את הישראליות שלנו לשם ולהראות להם אחרת. מתוך דוגמה אישית כמובן".

איך המשפחה והחברים הגיבו להחלטתך?

"מצד המשפחה יש המון תמיכה, גם הם ראו את זה כהמשך השליחות של אחי. החברים חלקם הופתעו וחלקם רואים בזה מהלך מאוד חשוב והיו שמחים להצטרף, בהנחה שהיו עומדים בקריטריונים מצד ההסדר וכל מה שמסביב. זה לא פשוט לעצור את החיים כביכול לשנה ולעשות משהו חשוב. אבל במיוחד בגיל הזה, כשאנחנו עוד רווקים, התרומה עכשיו זה השיא. מן הסתם שנה-שנתיים אחר כך, אני מקווה שכולנו כבר נהיה נשואים. זה הזמן לתת מעצמנו כרווקים".

אתה חושב לחזור על זה גם כנשוי?

"אני מתכנן ללמוד רפואה, אז אני לא יודע אם זה יקרה בשנים הקרובות, אבל בהנחה שזה לא יהיה הכיוון, אז מצד הרצון כן, תלוי באשתי כמובן...", הוא אומר בחיוך.