הקנסות לרוכבים על המדרכות הם צעד בכיוון הנכון, אבל לבדו הוא לא שווה הרבה.
היקפי נסיעת כלים אלו על המדרכות, יודע כל עובר אורח בישראל, עצומים. עשרות אלפי זוגות אופניים וקורקינטים, שעליהם רוכבים במהירות ילדים קטנים, הרבה מתחת לגיל הבנת הסכנה, משתוללים על המדרכות ובפארקים. הם פוגעים בהולכי רגל על מעברי חציה, נוסעים באור אדום ומדלגים בין הכביש למדרכה ובחזרה, ולית דין ולית דיין.
ייתכן שהסיבה לכך שקרקס העולם השלישי הזה ממשיך להתרחש על מדרכותינו נובעת מהעובדה שעל חלק הארי של הפציעות הנגרמות מתאונות אלו איננו שומעים בתקשורת. אבל לא מפני שאין פציעות, או שהן קלות. תאונות מסוג זה גורמות לפציעות אורתופדיות מסובכות, שהשיקום מהן איטי, לעתים חלקי בלבד, ובכל מקרה מעיק מאוד.
האם על בעיה בהיקפים כה גדולים יוכלו שוטרי משטרת התנועה להשתלט לבדם? ברור שלא. וזאת מבלי להזכיר שמשימותיהם העיקריות של שוטרי אגף התנועה אינן נוגעות לנעשה על המדרכות, אלא דווקא על הנעשה בכבישים.
מה, אם כן, הפתרון? למעלה מ‑70 אחוזים מתאונות אלו מתרחשות בתוך המרחב המוניציפלי. אך טבעי שהעיריות והרשויות המקומיות תירתמנה למאמץ האכיפה.
עלינו לפעול לשינוי החקיקה ולצירופם של אנשי הפיקוח העירוני למאמץ המשותף של הרחקת הסכנה הזאת מהמדרכות. וכדי למנוע לזות שפתיים, אפשר להחליט מראש שהקנסות שיחולקו לרוכבים העבריינים לא ילכו לקופתן של העיריות, אלא יופקדו בקרן מיוחדת שתיועד להשקעה בחלופות נוחות ובטוחות בעבור הרוכבים, כדוגמת סלילת רשת שבילי אופניים.
המצב האבסורדי הקיים, לפיו שוטרי התנועה אוכפים את החוק בכבישים ואילו הפקחים העירוניים, אשר נמצאים על המדרכות, רואים את הפרת החוק המסוכנת המתרחשת מול עיניהם בכל רגע אך מנועים מלאכוף את החוק, מבקש שינוי. זמנו יגיע בכל מקרה. לפני התאונה הקשה שהפיקוח העירוני יכול היה למנוע, או שמא רק אחריה.
שמואל אבואב
מנכ"ל עמותת 'אור ירוק'