בזמן שכולנו שקענו בהכנות ובחגיגות הפסח, דונלד טראמפ הספיק להתקרב בצעדי ענק לזכייה במועמדות המפלגה הרפובליקנית.
לא רק ניו-יורק, מעוזו הביתי, נפלה בידו. הוא זכה בשרשרת ניצחונות משכנעים גם במדינות הצפון-מזרח.
עתה, לאחר הניצחון במדינת אינדיאנה, העסק גמור. היריב טד קרוז פרש מהמרוץ תוך הטחת עלבונות בטראמפ. אפשר היה לחוש שלבוחרים הרפובליקנים נמאס מהמרוץ המתמשך והם מבקשים להעניק לטראמפ את ההכרעה.
עוד לפני הבחירות באינדיאנה, טראמפ כבר הרגיש שהניצחון מונח בכיסו והחל להלום ביריבתו הבאה – המועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון. טראמפ מאמץ בעליל את הטקטיקה שלפיה עליך לפגוע דווקא בנקודה החזקה של היריב. נקודת החוזק של קלינטון איננה המגדר והסיכוי להכתיר לראשונה אישה כנשיאת ארצות הברית, אלא הנוסטלגיה נוסח שירה של יהודית רביץ: "מילא/ שיהיו ימים כאלה/ הם יבואו חזרה". תקופתו של ביל קלינטון נתפסת כתקופה של שגשוג כלכלי בארצות הברית ושל שלום בינלאומי עם סוף המלחמה הקרה - למעט התערבויות זוטות וזולות כמו בקוסובו. אולי עם היבחרה של הילארי, הימים ההם באמת יבואו חזרה.
בנאום שנשא טראמפ הוא הציג נרטיב שונה לחלוטין לגבי תקופת ביל קלינטון. בתחום הכלכלי מגנה טראמפ את החבר ביל כנבל שמכר את ארצות הברית לסינים, כאשר שכנע את הקונגרס לקבל את סין לארגון הסחר העולמי. משם הייתה הדרך קלה ל"אונס הכלכלי" שמבצעים הסינים בארצות הברית. ברני סנדרס אמנם לא הצליח להביס את קלינטון במערכה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית, וטוב שכך, אבל הקלף החזק במרוץ שלו היה ההתנגדות להסכמי הסחר ולגלובליזציה. המסר הזה עבד כה חזק עד שגם הגברת קלינטון נאלצה לשנות את טעמה, ולהציג את עצמה כמתנגדת להסכם הסחר של אובמה עם מדינות האוקיינוס השקט. טראמפ לא ירפה ממנה ומבעלה בנושא הזה. בתחום הביטחוני מציג טראמפ את ביל קלינטון כמי שנרדם במשמרתו והתעלם מהפיגועים שביצע אל-קאעידה נגד ארצות הברית, ובכך סלל את הדרך להתחזקותו של הארגון ולהופעתו של דאע"ש.
בנוגע לשאלה איך טראמפ עצמו יצליח לטפל בבעיות הללו, ולשקם את מעמדה הכלכלי והביטחוני של ארצות הברית, טראמפ אמנם הציג פתרונות שונים שהם בגדר תרתי דסתרי. אבל אצל אופוזיציונר מדקדקים פחות בעקביות. בנוסף לכך, המועמד הרפובליקני עצמו טוען שאי הבהירות שלו מהווה דווקא יתרון, היות שנשיא אמריקני חייב להתנהג בצורה בלתי צפויה. לדוגמה, מכיוון שהאיראנים היו סמוכים ובטוחים שארצות הברית לא תפרוש בשום תנאי מהמשא ומתן הגרעיני, הם הקשיחו עמדות, והתוצאה הייתה הסכם גרוע מבחינתה של ארצות הברית.
על פי הסקרים והתחזיות טראמפ מפגר אחר הגברת קלינטון, להוציא סקר חריג שפורסם על ידי חברת רסמוסן שבו הוא מוביל בשני אחוזים. אבל טראמפ כבר הוכיח את עצמו כיצור פוליטי יוצא מגדר הרגיל. בהתאם לכך, גם ישראל חייבת להיערך לאפשרות שטראמפ שוב יכה את המומחים והסוקרים הפוליטיים, ולכן עליה להידבר עם יועציו ועם המועמד עצמו, כפי שהיא לבטח עושה גם עם מחנה קלינטון. התערבות בוטה לטובת מועמד זה או אחר – לא, אבל גישושים - כן. כולם עושים זאת. בדצמבר ביטל ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון את טראמפ כ"פלגני, אווילי וטועה", אבל כעת קמרון משגר את יועציו ודיפלומטים בריטיים להידבר איתו. גם אם הוא יפסיד, טראמפ מייצג פלח חשוב בדעת הקהל האמריקנית הראוי לתשומת לב.
כשהנאורים האירופיים מתגלים כאנטישמיים
מאז החל גל ההגירה המואצת מהמזרח התיכון לאירופה, אנחנו נתקלים בפחות פרסומות המבשרות לנו על הסיכוי לזכות בדרכון אירופי כצאצאי היקים, האנוסים או כסתם פולנים. ישראלים רבים קלטו כנראה שאירופה כבר הרבה פחות מסבירה פנים לזרים, והשכנים שם עלולים להתגלות כאותם שכנים שהכרנו בארץ. אפילו הפיתוי של מילקי במחיר מוזל אינו יכול לחפות על המציאות הזאת.
השבוע נחשפנו לאנטישמיות הפושה במפלגת הלייבור הבריטית, לאחר שהתפרסמו התבטאויות קשות של חבריה נגד ישראל. הכתובת כבר הייתה על הקיר, ורוב מוחץ של יהדות בריטניה כבר הסיק מסקנות ומשך את תמיכתו מהמפלגה שפעם שימשה ליהודים בית פוליטי. אם הייתה קיימת הדחקה מסוימת, היא נשענה על המוסר הכפול שממנו נהנה השמאל בתקשורת. מנהיג מפלגת העצמאות הבריטית, נייגל פארג', ממובילי המאבק לפרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, טוען בצדק שאם מישהו במפלגתו - ולו הזוטר ביותר - היה נתפס באמירות גזעניות כמו אלו של חברי הלייבור, הייתה קמה צעקה גדולה מלווה בדרישה להוציא את מפלגתו מחוץ לחוק. הוא עצמו היה מגרש פעיל ממפלגתו שהיה נתפס בביטוי אנטישמי, ולא סתם משעה את חברותו כפי שאירע בלייבור. אבל הלייבור, כמפלגת שמאל, תמיד נהנית מן הספק, כי איך ייתכן שמפלגת הקידמה תהיה נגועה בגזענות? עוד אמר פארג' שהדעות הקדומות נגד ישראל באגף השמאלי של הלייבור ניזונות גם מהצמיחה הגדולה מאוד של הקול המוסלמי, וממאמץ נואש לצבור את כל קולות המוסלמים במדינה.
גם כאשר כל הראיות הצביעו על מגמה הפוכה, התעקשו הפרשנים שסכנת האנטישמיות האירופית ממשיכה להגיע מהימין בלבד, או לכל היותר במידה שווה מהשמאל ומהימין כאחד. ברור שאנטישמיות בימין האירופי עודה קיימת, במיוחד במזרח אירופה, אבל במערב אירופה עיקר הסכנה האנטישמית מגיע מהשמאל. בכל הנוגע לאנטישמיות המוסלמית ביבשת אירופה, קיימת מסורת של הנחות ושל השתקה, היות שהמוסלמים הם משענת אלקטורלית של השמאל האירופי שאסור לפגוע בה.
אבל עם יד על הלב, תופעות המוסר הכפול הללו מוכרות גם בישראל. מגוחך לתקוף מבקרים ממפלגות הימין האירופי שמגיעים ליד ושם, אבל לשתוק כאשר מנהיגי שמאל מגיעים לרמאללה כדי להטיף לנו מוסר ולהביע הזדהות עם שאיפות הפלשתינים. גם השמאל בישראל עושה הנחות לזוהיר בהלול, חנין זועבי ואחמד טיבי, היות שאסור לפגוע בסיכוי – ולו הקלוש ביותר – להקמת גוש חוסם נגד הליכוד בסיוע ערבי.