1.
ראש הממשלה בנימין נתניהו אישר השבוע את דבר קיומם של מגעים לצירוף 'המחנה הציוני' לקואליציה.
על פי פרסומים ממקורות שונים, המגעים הגיעו לשלבים מתקדמים, אולי אפילו לסיכומים - שבינתיים לא יצאו אל הפועל בעיקר בגלל החשדות הפליליים נגד הרצוג והחקירה שנפתחה בעניינו. אם וכאשר ייסגר תיק החקירה, וייתכן שזה יקרה בקרוב, התוכנית לצירוף השמאל לממשלה תעבור לפסים מעשיים.
2.
מצד אחד מדובר באינפורמציה שערורייתית. בבחירות האחרונות הצליח ראש הממשלה להגדיל את כוחו של הליכוד על חשבון שותפותיו מימין, תוך שהוא מצהיר שוב ושוב שלא תקום קואליציה עם השמאל לאחר הבחירות.
כך למשל, מעט יותר מחודש לפני הבחירות האחרונות דווח באתר 'ישראל היום' על ציוץ של נתניהו בטוויטר שבו כתב כי "לא ארכיב ממשלה עם מפלגות השמאל, מפני שתהום אידיאולוגית פעורה היום בין הליכוד לבין בוז'י וציפי". וזו כמובן רק דוגמה אחת מתוך הצהרות רבות שבזכותן נדדו לא מעט מנדטים מליברמן ובנט אל נתניהו.
מצד שני, אי אפשר לומר שמדובר בהפתעה. מאז שחזר אל כס ראש הממשלה בבחירות 2009, נתניהו מקפיד באופן שיטתי לצרף לממשלתו נציגות דומיננטית של השמאל. נתניהו גם מגלה נדיבות מופלגת ועקבית כלפי שותפיו מהמחנה המתקפל, ומחלק תפקידים מדיניים וביטחוניים בכירים לאנשי שמאל מובהקים מהסוג של אהוד ברק וציפי לבני בלי קשר לכוח האלקטורלי של מפלגותיהם.
בממשלת נתניהו השנייה הוביל יו"ר העבודה אהוד ברק את מפלגתו לקואליציה, התמנה לשר הביטחון והמשיך להחזיק בתיק הבכיר והנחשק ובהשפעה מדינית משמעותית מאוד גם כשנותר ראש סיעה קטנה ('העצמאות') של חמישה ח"כים שפרשו ממפלגת העבודה. לממשלתו השלישית מיהר נתניהו לצרף לפני כולם את ציפי לבני, ולמרות שמפלגת 'התנועה' שלה זכתה בשישה מנדטים בלבד, הוא הפקיד בידיה גם את תיק המשפטים הבכיר, גם את ראשות ועדת השרים לענייני חקיקה וגם את האחריות למשא ומתן עם הפלשתינים.
3.
ההתנהלות העקבית הזאת מעלה את החשש שלא מדובר במציאות פוליטית בלתי אפשרית, שמאלצת את נתניהו ללכת לקראת השמאל כדי להרכיב ממשלה. זה לא שנתניהו מצרף את השמאל כדי לייצב את הקואליציה, ונאלץ לשלם על כך מחיר מדיני ואידיאולוגי. המצב הפוך: נוח לנתניהו להעמיד במרכז הקואליציה שלו שותף שמאלני מרכזי, כדי שיוכל להיתלות בו כמענה לשאלה מדוע ממשלת הליכוד לא מוציאה אל הפועל את מדיניות המחנה הלאומי. מחוות לפלשתינים, המשך הרדיפה המשפטית נגד ההתיישבות, הכשלת כל יוזמה שבאה לאזן את ההטיה במערכת המשפט או להצר את צעדיהן של עמותות השמאל שמגייסות את העולם נגד ישראל – בכול אפשר להאשים את השותף הקואליציוני מהשמאל.
4.
המציאות הפוליטית לאחר הבחירות לכנסת ה‑20 כפתה על נתניהו להקים, לראשונה מאז שחזר לראשות הממשלה, קואליציה לאומית מובהקת.
מפלגות השמאל בראשות הרצוג ולפיד לא נענו לחיזוריו ובחרו להישאר באופוזיציה, וכך נאלץ נתניהו להרכיב ממשלה עם כחלון, החרדים והציונות הדתית. זו אמנם קואליציה קטנה של 61 ח"כים בלבד, אבל היא הרבה יותר הומוגנית והרבה פחות מסוכסכת מהקואליציה הרחבה שהייתה לנתניהו בקדנציה הקודמת. העברת תקציב דו-שנתי כפי שמתכנן נתניהו תאפשר לקואליציה שלו להחזיק מעמד הרבה יותר מקדנציה ממוצעת של ממשלה בישראל.
נכון שבקואליציה צרה יש לעתים אילוצים שמאפשרים לח"כים בודדים לכופף את ראש הממשלה ולחייב אותו לשלם להם מחיר על תמיכתם. כך למשל הצליחו חברי הכנסת אברהם נגוסה ודוד אמסלם לכפות על ראש הממשלה להביא השנה לארץ עוד 1,300 עולים מאתיופיה שיהדותם שנויה במחלוקת. אבל המחיר הזה הוא כאין וכאפס לעומת מה שיצטרך ראש הממשלה לשלם בהגמשת מדיניותו כדי שהחברים מהשמאל יוכלו להרגיש נוח בקואליציה שלו. אלא אם כן לא מדובר בתשלום מחיר, אלא במדיניות שראש הממשלה בוחר בה מלכתחילה, אך מעדיף להציג אותה כהתפשרות לצרכים קואליציוניים.
5.
האחריות לטרפד את צירוף השמאל לממשלה תוך הפרת כל ההבטחות מלפני הבחירות מוטלת קודם כול על האגף הימני בליכוד.
אנשים כמו ציפי חוטובלי, זאב אלקין, יולי אדלשטיין, יריב לוין, מירי רגב וישראל כץ צריכים לבטא מורת רוח והתנגדות לרעיון. אחרי כמעט ארבעים שנה שבהן הליכוד נמצא רוב הזמן בשלטון, הגיע הזמן שאנשיו יגייסו את האומץ להנהיג את המדינה בדרכו ובערכיו של המחנה היהודי-לאומי בלי לחזר כל הזמן אחרי תמיכת השמאל. עליהם להוכיח שהליכוד יודע גם לשלוט, ביחד עם שותפיו הטבעיים, ולא רק לנצח בבחירות.
גם הבית היהודי צריך להתנגד בתוקף למהלך הזה. אין להסתפק בכך שקווי היסוד של הממשלה לא ישתנו. מה שחשוב זו המדיניות בפועל, והיא מוכרעת לא על פי מסמכים הצהרתיים אלא על פי יחסי הכוחות בתוך הקואליציה. גם אם תיק המשפטים וראשות ועדת השרים לחקיקה יישארו בידי איילת שקד, יכולת ההשפעה והחקיקה שלה ושל מפלגתה תרד פלאים בקואליציה שהבית היהודי לא יכול לאיים בהפלתה. בהרכב החדש של הממשלה ושל ועדת השרים לחקיקה, היא תוכל רק לחלום על שינויים משמעותיים במערכת המשפט או על החלה מקיפה של חוקי מדינת ישראל ביישובי יו"ש. המאמץ הסיזיפי להסיר את המצור המשפטי מעל להתיישבות, שרק התחיל לקצור הישגים מועטים, ייגדע באיבו.
גם המאבקים שנפתלי בנט מנהל היום בקבינט על דרכה המדינית והביטחונית של ישראל יהפכו בלתי רלוונטיים. עם קואליציה שיכולה לשרוד בקלות בלעדיו, אף אחד לא יספור את בנט כשידרוש דין וחשבון על מה שקורה בחזית המנהרות בעזה, או על עוד התקפלות מול הפלשתינים. גם החרדים יאבדו בקואליציה כזאת הרבה מכוחם והשפעתם בענייני דת ומדינה ובהגנה על האינטרס המגזרי שלהם.
6.
אם המציאות של קואליציית 61 היא אכן קשה ודוחקת, הפתרון הנכון הוא לצרף לממשלה את השותף הטבעי – אביגדור ליברמן.
לליברמן אין באמת מה לחפש באופוזיציה ביחד עם העבודה, מרצ והרשימה הערבית המשותפת. לאחר המכה הקשה שספג בבחירות, ליברמן בחר להישאר באופוזיציה בגלל מערכת יחסים אישית רעועה עם נתניהו, ומתוך תקווה לשקם את כוחו הפוליטי על ידי ניגוח הממשלה מימין. נעים לשמוע את ליברמן בהצהרות אולטרה-ימניות כמו הגיבוי הפומבי המוחלט שהעניק לאלאור אזריה, החייל מחברון. אבל מי שמכיר את עמדותיו המשתנות של ליברמן לאורך השנים לא יקנה את הפוזה הזאת ולא ישתכנע מהניסיון שלו לאגף מימין את בנט ונתניהו.
את מערכת היחסים הרעועה עם נתניהו צריך לשים בצד למען האינטרס הלאומי. פיוס בין ראש הממשלה למי שהיה בעבר הרחוק יד ימינו הוא צו השעה כדי שבישראל תמשיך לשלוט ממשלה לאומית.
לתגובות: eshilo777@gmail.com